בית הדין הארצי אישר תובענה ייצוגית נגד מעסיקה בענף הרכב בגין שורה של זכויות הנובעות מהסכמים קיבוציים כלליים, תוך בחינה מקלה של התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, בהתבסס על פסק הדין של בג"צ בעניין שחם (פרשת קסטרו)

על מעסיק הפורש מארגון מעסיקים ומבקש לצאת מגדר תחולת הסכם קיבוצי כללי, להודיע על פרישתו לארגון העובדים שהוא צד להסכם הקיבוצי הרלוונטי וכן לרשם ההסכמים הקיבוציים, ולהודיע על ביטול תחולת ההסכם הקיבוצי הרלוונטי עליו.

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב, שבו נדחתה בקשת המערערת, שעבדה במשיבה, לאישור תובענה ייצוגית שהגישה נגד המשיבה, חברה הפועלת בענף הרכב (להלן: "החברה").

עובדות המקרה:

לאחר כחצי שנת עבודה, יצאה המערערת לחופשת מחלה ולא שבה עוד לעבודתה. כשנה וחודשיים לאחר מכן, נוכח אי הגעתה לעבודה, הודיעה החברה למערערת בדיעבד, שיחסי העבודה ביניהן הסתיימו כחודש לאחר יציאתה לחופשת המחלה. עוד טרם הודעת החברה, הגישה המערערת תובענה נגד החברה בבית הדין האזורי, וכן בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. בבקשתה, טענה כי החברה חברה בלשכת המסחר תל אביב-יפו ועל כן חלים על עובדיה ההסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה )להלן: "ההסתדרות") ובין לשכת המסחר (להלן ביחד: "ההסכם הענפי"), ולחלופין חלים עליהם צווי ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, המרחיבים את הוראות ההסכמים הקיבוציים הנ"ל (להלן ביחד: "הצו הענפי"). עוד נטען, כי ההסכם הענפי והצו הענפי, שהחברה לא פועלת לפיהם, כוללים זכויות עודפות על אלה שהחברה מעניקה לעובדיה, ולפיכך עליה לשלם לעובדים הפרשים בגין עילות שונות – הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני, פיצוי בגין אי מתן יום בחירה, הפרשי דמי חופשה שנתית, הפרשי דמי מחלה, פיצוי בגין אי תשלום דמי חגים.

עוד נטען, כי גם אם החברה אינה חברה עוד בלשכת המסחר, אלא נמצאת במעמד של "עמית" (שעליו לא חלים הסכמים קיבוציים שהלשכה צד להם), היא לא פירטה את נסיבות שינוי מעמדה, ועל-כן תיחשב כמי שפרשה מחברותה בלשכה למראית עין בלבד או שלא מסרה על כך הודעה כדין, כך שבהתאם לפסיקה הוראות ההסכם הענפי מוסיפות לחול עליה. לחלופין, טענה המערערת לחלות הצו הענפי, המרחיב את הוראות ההסכם הענפי "במחוזות תל אביב והמרכז", שכן לשיטתה, צו זה חל על כלל עובדי החברה מאחר שמטה החברה ו/או עיקר פעילותה ועובדיה מצויים במחוזות תל אביב והמרכז (להלן יחד – מחוזות תאו"מ), ולמצער – הוא חל על עובדי החברה במחוזות תאו"מ.

בתשובתה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, טענה החברה כי היא פועלת על-פי דין ואף בהסדר מיטיב עם עובדיה, וכי למערערת אין עילת תביעה אישית. עוד טענה, כי אינה חברה בלשכת המסחר ומעמדה לכל היותר הוא של "עמית" ולפיכך לא חל עליה ההסכם הענפי. ביחס לצו הענפי נטען כי הוא חל לכל היותר במחוז תל אביב והמרכז בלבד, והוסיפה כי מרבית פעילותה של החברה מתבצעת ברחבי הארץ ואינה מתמקדת באזור המרכז, ולפיכך לא ניתן להחיל את הוראות ההסכם הענפי על עובדיה המועסקים מחוץ למחוזות תאו"מ. בנוסף נטען כי במקביל לבקשת האישור הגישה המערערת תובענה אישית נגד החברה לתשלום כ- 200,000 ₪ בגין תקופת עבודתה וסיומה וכי הבקשה לאישור הוגשה בחוסר תום לב, במטרה להפעיל על החברה לחץ פסול בעניין התובענה האישית.

בעניין חלות הצו הענפי, הגיבה המערערת לתשובת החברה וטענה כי השאלה היכן "עיקר הפעילות" של החברה צריכה להיות מוכרעת לפי המקום שבו נעשית עיקר הפעילות הכלכלית ולא לפי מיקום רוב הסניפים.

בית הדין האזורי דחה את הבקשה לאישור. נקבע כי המערערת אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת; כי בתקופה הרלוונטית החברה לא הייתה חברה בלשכת המסחר אלא במעמד של "עמית" בלבד ולכן ההסכם הענפי לא חל על הצדדים; כי הצו הענפי לא חל מאחר שעיקר העבודה של החברה לא מבוצע במחוזות תאו"מ, וכי לפיכך המערערת נעדרת עילה אישית ואף לא מתעוררות שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה. לפיכך, בית הדין חייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50000 ₪.

בערעורה, משיגה המערערת על פסילתה כתובעת מייצגת, על הקביעות שלפיהן ההסכם הענפי והצו הענפי לא חלים על הצדדים, על קביעות בית הדין לגופן של העילות ועל חיובה בהוצאות.

הכרעה:

בית הדין הארצי, מותב בראשות כב' סגן הנשיאה אילן איטח, קיבל את הערעור ברובו, ועמו את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ברובה. כמו כן, התקבל הערעור ביחס להתאמתה של המערערת לשמש כתובעת מייצגת.

הובהר, כי בבוא בית הדין לבחון אם בקשה לאישור מקיימת את תנאי האפשרות הסבירה לזכייה, עליו לוודא שהונחה תשתית לכאורית לעילות התביעה, אולם מבלי להציב למבקש האישור רף גבוה מדי.

ביחס לשאלת חלות ההסכם הענפי, המערערת טענה כי בית הדין האזורי עצמו מציין בפסק דינו כי החברה הייתה חברה בלשכת המסחר עד שנת 2011 ולא הודיעה כדין על ביטול תחולת ההסכם הענפי עליה, ולא פירטה את נסיבות שינוי מעמדה בלשכת המסחר. לפיכך, לא ברורה קביעתו לפיה ההסכם הענפי לא חל על הצדדים. בעניין זה הוסיפה המערערת, כי בהתאם לפסיקה, פרישת מעסיק מארגון מעסיקים אין משמעה הפסקה אוטומטית של חלות ההסכם הקיבוצי הרלוונטי, אלא יש צורך בהתקיימות תנאים מסוימים לשם כך, שלא התמלאו בענייננו. כך, למשל, אם מעסיק פורש מארגון מעסיקים ללא הודעה כדין או למראית עין בלבד במטרה להתחמק מחבות – הוראות ההסכם הקיבוצי הרלוונטי מוסיפות לחול.

לטענת החברה, ההסכם הענפי חל רק על חברים בלשכת המסחר, וכאמור היא אינה נמנית על חברי הלשכה ולכן אינה נתונה לתחולת ההסכמים הקיבוציים שעליהם היא חתומה. בנוסף, נטען כי ההסכם הענפי לא חל על עובדים המועסקים מחוץ למחוזות תאו"מ.

בית הדין ציין, כי על מנת לקבוע שההסכם הענפי חל בענייננו, יש להראות שהתנאים שנקבעו בו מתקיימים: שהחברה חברה בלשכת המסחר או הייתה חברה בה בכל עת אחרי יום 21.2.1977, וכן, שהחברה פועלת בענפים הנזכרים בהסכם ובנספחיו. נקבע, כי יש אפשרות סבירה שייקבע כי כל תחומי הפעילות של החברה נכנסים בגדר הענפים הנזכרים בהסכם. הוסבר, כי בנסיבות אלה, מרכז הכובד בשאלת חלות ההסכם הענפי הוא בשאלה אם החברה הינה חברה בלשכת המסחר ובעיקר בשאלת המשמעות של הפסקת חברותה בלשכה.

בית הדין הארצי הכריע שבתקופה הרלוונטית לבקשה החברה לא הייתה חברה בלשכת המסחר. אף על פי כן, יש לבחון האם החברה או הלשכה פעלו כנדרש על מנת לסיים את החברות. בענייננו, נקבע כי שלושת ההסכמים הענפיים הנידונים הם הסכמים לתקופה בלתי מסוימת, ומשלא ניתנה הודעה על סיום תוקפם הם מוסיפים לחול על חברים בלשכת המסחר. בפסיקה נקבע כי לא די בפרישת מעסיק מארגון מעסיקים כדי להביא להפסקת חלותו של ההסכם הקיבוצי הרלוונטי, אלא נדרש שהמעסיק ימסור על כך הודעה כדין. בנוסף להודעה לארגון המעסיקים, על המעסיק להודיע על פרישתו אף לארגון העובדים שהוא צד להסכם הקיבוצי הרלוונטי, וכן לרשם ההסכמים הקיבוציים, ובכלל זה הודעה על ביטול תחולת ההסכם הקיבוצי הרלוונטי עליו. בענייננו, החברה לא מסרה כל הודעה, לא כל שכן הודעה כדין, על שינוי מעמדה בלשכת המסחר מ"חבר" ל"עמית". מכאן, נקבע כי ישנה אפשרות סבירה ששאלת חלותו של ההסכם הענפי על החברה תוכרע לטובת הקבוצה.

ביחס לטענת החברה לפיה אף אילו ההסכם חל, הוא חל על עובדים במחוזות תאו"מ בלבד, נקבע כי בהיעדר מגבלת תחולה גיאוגרפית בהסכם הענפי (להבדיל מהצו הענפי), ניתן להותירה להתברר במסגרת השלב השני של ההליך.

ביחס לשאלת חלות הצו הענפי, המערערת טענה כי יש לבחון היכן מבוצעת עיקר העבודה והפעילות הכלכלית, ולא את מספר הסניפים. לטענתה, הפעילות הגדולה והענפה ביותר בחברה מתבצעת בסניפים במחוזות תאו"מ. החברה טענה כי רוב פעילותה מתבצעת ברחבי הארץ ולא במחוזות תאו"מ.

בית הדין הכריע בעניין זה, כי על פי הצו הענפי, על מנת להחילו על החברה ועובדיה, נדרשים שלושה תנאים מצטברים: הראשון, שעיסוקה של החברה הוא בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, ובשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1 להסכם הענפי; השני, שהחברה היא בגדר מעסיק במחוזות תאו"מ; השלישי, הכרעה על מי מעובדי החברה חל הצו הענפי.

ביחס לתנאי הראשון, כאמור, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שייקבע שתחומי הפעילות של החברה נכנסים בגדר הענפים הנזכרים בהסכם. ביחס לתנאי השני, נקבע כי מכלול הנתונים מראה כי לחברה פעילות בהיקף משמעותי ביותר במחוזות תאו"מ, העולה על הפעילות בכל מחוז אחר בפני עצמו. בנוסף, צוין כי לא מן הנמנע שתתקבל עמדת המערערת, לפיה הבחינה האם החברה היא בגדר מעסיק במחוזות תאו"מ צריכה להיבחן באופן מהותי, דהיינו באמצעות בדיקת האתרים של החברה שבהם מתבצע עיקר הפעילות העסקית שלה או מועסק עיקר כוח האדם שלה וכיו"ב. ביחס לתנאי השלישי, נקבע כי ההכרעה תתקבל במסגרת ההליך העיקרי. לאור כל האמור, נקבע כי ישנה אפשרות סבירה ששאלת חלות הצו הענפי על הצדדים תוכרע לטובת הקבוצה.

משמצא בית הדין כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי ההסכם ו/או הצו הענפי חלים על הצדדים, נקבע, כי ישנה אפשרות סבירה אף לכך שהעילות השונות תוכרענה לטובת הקבוצה. זאת, למעט עילת ימי המחלה, שלגביה נדחתה הבקשה לאישור בשל היעדר עילת תביעה אישית.

ביחס לתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 – הדרך היעילה וההוגנת, הוסבר כי שונות בין חברי הקבוצה, הרלוונטית להוכחת עילת התביעה, להבדיל משונות הנוגעת להוכחת הנזק או היקף הפיצוי, עשויה להביא למסקנה שהתובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. ואולם, בענייננו נקבע כי תובענה ייצוגית היא אכן הדרך היעילה וההוגנת, שכן גם אילו יתחייב בירור פרטני הנובע מהתובענה, נראה כי אין מדובר בבירור סבוך במיוחד. ממילא, לאור פסיקת בג"צ בעניין שחם (פרשת קסטרו) אין בטענות החברה הנוגעות לבירור פרטני מקיף ומכביד כדי להביא לדחיית הבקשה לאישור.

ביחס לתובעת מייצגת, בית הדין קבע כי אין יסוד לפסילת המערערת מלשמש תובעת מייצגת וכי פנייה מוקדמת למעסיק אינה תנאי לקבלת בקשה לאישור.

לאור האמור לעיל, הערעור התקבל – הבקשה לאישור התובענה כייצוגית התקבלה ברובה. נפסק כי העניין יוחזר לבית הדין האזורי להמשך הדיון בתובענה העיקרית. חיוב המערערת בהוצאות ע"י בית הדין האזורי בוטל, ולטובת המערערת נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ₪.

עת"צ (ארצי) 64554-05-22 רחל פרץ – חברת אלבר ציי רכב בע"מ (ניתן ביום 27.08.23), בפני סגן הנשיאה כב' השופט אילן איטח, כב' השופטת לאה גליקסמן, כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, נציגת ציבור (עובדים) גב' בל יוסף, נציג ציבור (מעסיקים), מר דורון קמפלר