נדחתה תביעה של קבלן עצמאי להכרה בדיעבד ביחסי עובד מעסיק, בין היתר לאור תקופת ההתקשרות הקצרה – חמישה חודשים בלבד

עובדות המקרה:

התובע, עצמאי בתחום הקופירייטינג, צילום, עריכת ויצירת תוכן, התקשר עם הנתבעת, חברה חברה לייצור ופרסום סרטוני תדמית לבעלי עסקים, בהסכם קבלני לפיו יבצע עבורה עבודות שונות כמנהל מחלקת תוכן בנתבעת. ההתקשרות בין הצדדים נמשכה כ- 5 חודשים, והסתיימה ביוזמת הנתבעת. הציוד שבאמצעותו התובע סיפק את שירותיו, היה שייך בחלקו לנתבעת, ובחלקו לתובע. הנתבעת שילמה לתובע תמורה קבלנית בסך 25,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ כנגד חשבוניות (אך לא שילמה לו עבור החודשיים האחרונים להתקשרות). התובע סיפק את השירותים ממשרדי הנתבעת. קיימת מחלוקת בין הצדדים, אם בתקופת ההתקשרות ולאחריה, התובע הועסק כשכיר בחברות נוספות.

התובע תבע הכרה בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, ואת הזכויות הנובעות מכך.

הכרעה:

בית הדין יישם את המבחנים שנקבעו בפסיקה:

במסגרת זו קבע בית הדין, כי על אף שקיימים סממנים שונים אשר תומכים בכך שמבחן ההשתלבות החיובי מתקיים בעניינו של התובע – הנתבעת הייתה מפעל שהתובע יכול להשתלב בו, והוא אכן השתלב בליבת הפעילות בנתבעת, היה מעורב בה באופן אינטנסיבי, סיפק לה את השירותים באופן אישי, ועמד בקשר ישיר עם לקוחותיה, בפועל, מרבית הסממנים מלמדים כי התובע לא השתלב בעסקה של הנתבעת: התמורה ששולמה לו הייתה כנגד חשבונית ובתוספת מע"מ; השירותים סופקו לעיתים ממשרדי החברה, לעיתים מהשטח ולעיתים מביתו של התובע; לתובע הייתה גמישות בנוגע לשעות בהן סיפק את השירותים, ולא הופעל עליו פיקוח כלשהו; הוא לא נדרש להיקף עבודה מסוים ולמסגרת שעות מוגדרת; לא נדרש לדווח או לקבל אישור על היעדרויות; לא נדרש לדווח על תוצרים; זכה לחופש פעולה מבחינה מקצועית יצירתית; עיקר הציוד שבאמצעותו סופקו השירותים היה של התובע (מצלמות, מיקרופונים, מחשב אישי, חצובות, רחפן) – כאשר הציוד לא נרכש במיוחד עבור ההתקשרות עם החברה אלא היה ברשותו של התובע כאשר התקשר עם הנתבעת; הקשר בין הצדדים היה קצר ביותר; לנתבעת לא הייתה סמכות להטיל על התובע מטלות שונות, והוא ראה את עצמו חופשי לסרב להן כאשר לטעמו הן גרמו לו להפסד כספי; הסכם ההתקשרות בין הצדדים היה הסכם לביצוע שירותים, ובמקרה מסוים התובע אף הבהיר לנתבעת "צריכים להבין שאני פרילנס, אני עסק…".

גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות לא התקיים אצל התובע: לתובע היה עסק משלו, אשר שירותיו פורסמו באינטרנט. העסק נרשם ברשויות המס מספר שנים לפני ההתקשרות עם הנתבעת, וכן בתקופת ההתקשרות, ובמסגרת זו סיפק שירותים גם לצדדים שלישיים (וכלל לא הועסק כשכיר בתקופות האמורות). לפיכך, הכנסתו של התובע לא התבססה על הנתבעת בלבד. הציוד המקצועי של התובע, שבו עשה שימוש במסגרת השירותים שסיפק לחברה, נרכש על ידי העסק שלו. בנוסף, מכיוון שהתובע לא חויב לעבודה בהיקף שעות מסוים, הרי שככל שעבד באופן יעיל יותר, הגדיל את רווחיות עבודתו.    

לאור האמור, בית הדין דחה את התביעה, וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

סע"ש (חיפה) 55815-12-22 אליהו ברוך נ' ווישואו בע"מ ואח' (ניתן ביום 10.4.2025), בפני מותב בראשות כבוד השופט הבכיר אסף הראל, נציג ציבור (עובדים) מר עמאד אלדין זועבי, נציג ציבור (מעסיקים) מר אהוד ארליך. לא הוגש ערעור.