רקע עובדתי:

המבקשים הגישו תביעה כנגד המשיבים לתשלום זכויות שונות שהגיעו להם לטענתם בגין תקופת עבודתם, שנמשכה כשלוש שנים, בבית עסק לממכר מזון וציוד לחיות שניהלו המשיבים.

לטענת המבקשים, במהלך תקופת העבודה קופחו בתנאי עבודתם, המשיבים נמנעו מלהפריש בגינם את חלק המעסיק בהפרשות לפנסיה מקיפה, ואף ניכו משכרם את חלק העובד בהפרשות מבלי להעבירו ליעדו.

עוד טענו כי בשנת 2024 הוסכם בין הצדדים על מכירת העסק לידי המבקשים, תוך פירעון כל החובות שהגיעו להם בגין תקופת העבודה וכן תשלום פיצויי פיטורים. בין הצדדים נחתם הסכם למכירת החנות אלא שלטענת המבקשים המשיבים הפרו את התחייבותם לבצע עבורם גמר חשבון הכולל סילוק חובות עבר ותשלום פיצויי פיטורים. נטען כי המשיבים התנו את מכירת החנות בכך שהמבקשים יתפטרו, אלא שהמבקשים סרבו לכך, שכן בכל מקרה החנות הייתה נמכרת והיה בכך להביא לפיטוריהם.

המבקשים טענו כי למיטב ידיעתם לאחר מכירת החנות העתיקו המשיבים את מקום מושבם לחו"ל, ככל הנראה לאזור נורמנדי בצרפת. אין בידי המבקשים את כתובתם המדויקת של המשיבים בחו"ל.

ניסיונותיהם לאתר את המבקשים בחו"ל לא צלחו ולכן הם מבקשים להתיר להם להמציא את כתב התביעה למשיבים באמצעות משלוח בדוא"ל.

הכרעה:

בהתאם לתקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "תקנות סד"א"), ניתן להמציא כתב בית דין מחוץ לישראל בכפוף לאלו:

"התובענה היא בקשר לחוזה, ומתקיים אחד מהמקרים האלה:

(א) החוזה, כולו או מקצתו, נעשה או הופר בתחום המדינה או שנשללה האפשרות לקיימו בתחומה;

(ב) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל;

(4א). התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה".

תקנה 167 לתקנות סד"א מחייבת בעל דין להגיש בקשה לבית המשפט להיתר המצאת כתבי בית דין מחוץ לגבולות המדינה, הנתמכת בתצהיר, המבסס "את עילת התביעה, העובדות המבססות את עילת ההמצאה מחוץ לתחום המדינה ופירוט המקום שבו נמצא הנמען או ייתכן שנמצא. בית המשפט יורה על דרך ביצוע ההמצאה, לרבות הגשת כתבי הטענות, והוא רשאי להורות שבנסיבות העניין אין להמציא את המסמכים מחוץ לתחום המדינה".

תקנות אלו אומצו בתקנות סדר הדין החלות על בתי הדין לעבודה. התקנות אמנם שינו את סדרי הדין האזרחי הקודמים בהקשר להמצאת כתבי בית דין מחוץ לגבולות המדינה, אך העיקרון הגלום בהן זהה לזה שנהג בעבר, לפיו נדרש בית הדין לבחון מיהו הפורום השיפוטי בעל מירב הזיקות למחלוקות שבתובענה, לצדדים לה, וכמובן לדין החל עליה. בנוסף הודגש כי הכרעה בבקשת התר המצאה מחוץ לתחום מצוי בשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואינו ניתן אוטומטית, אלא בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו.

עניינם של המבקשים עומד בדרישות תקנה 166 לתקנות סד"א שכן מדובר בהפרת חוזה שנעשה בישראל, מקום העבודה הוא בישראל, הצדדים הם אזרחי ישראל ועל החוזה חל הדין הישראלי. מכתב התביעה עולה כי גם הפרת החוזה נעשתה בישראל. בהתאם, בית הדין לעבודה בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה, ומכאן שיש הצדקה להתיר למבקשים להמציא את כתב התביעה מחוץ לתחום.

עם זאת, ביה"ד נדרש לקבוע את מתכונת ההמצאה מחוץ לתחום, כשבעניין זה מבוקש התר להמצאת התובענה למשיבים בדואר אלקטרוני. אכן, כטענת המבקשים חלה התפתחות ממשית בתקשורת האלקטרונית-אינטרנטית, ברם אין די בכך לטעמי על מנת להצדיק ביצוע ההמצאה באופן האמור.
מטרת המצאת כתב התביעה לבעל דין אינה מתמצית רק בהבאת ההליך לידיעתו. תקנה 158  לתקנות סד"א קובעת כי מטרת המצאת כתב טענות היא להביא לידיעת הנמען את תוכנו וככל שמדובר בכתב טענות ראשון – גם להחיל על הנתבע את מרות בית המשפט.  בהתאם למטרה זו, אשר היתה שרירה וקיימת גם בעבר, קבעה ההלכה הפסוקה באופן מפורש שבכל הנוגע להמצאת כתב הטענות הראשון אין להסתפק בהבאת ההליך לידיעת הצד שכנגד, אלא שנדרשת המצאה כדין לצורך החלת סמכות השיפוט של בית המשפט. עוד קבעה ההלכה הפסוקה כי הדברים נכונים מקל וחומר בהתייחס להמצאה לבעל דין הנמצא מחוץ לגבולות המדינה.

תקנות סד"א אמנם מאפשרות המצאה בדוא"ל בנסיבות מסויימות, אלא שנקבע במפורש בתקנה 162 שהמצאה בדוא"ל לא תחול ביחס להמצאת המסמך הראשון המוגש בתיק או כתב תביעה (שלא לנמען שהינו בית המשפט) – ויש לבצע המצאה מסוג זה בדואר או במסירה אישית, זולת אם הייתה הסכמה אחרת בכתב של הנמען. כך גם קובעת התקנה שלא ניתן להמציא כתב בית דין בדוא"ל עת הנמען הוא בעל דין שאינו מיוצג, אלא אם הסכים לכך בכתב.

בענייננו מבוקש להמציא את כתב התביעה, הוא המסמך הראשון בהליך, אל נמענים שהינם בעלי דין אשר אינם מיוצגים ולא ניתנה הסכמתם בכתב להמצאה באופן זה. בקשה זו אינה מתיישבת עם לשון התקנות ועם הרציונל העומד בבסיסן. בנסיבות הענין לא ראוי להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום באמצעות דוא"ל, בהעדר יכולת טכנולוגית לוודא באופן חד משמעי כי מקבל ההודעה או קורא ההודעה הוא אכן בעל הדין אליו יועדה ההודעה.

על בעל דין המבקש לפתוח בהליך משפטי כנגד מאן דהו מוטלת החובה לעשות כל שלאל ידו על מנת לאתר את מענו של הצד שכנגד לצורך המצאת כתב התביעה והנעת ההליך המשפטי. עיון בבקשה ובתצהיר התומך בה מעלה כי ניסיונות האיתור של המבקשים כללו פניה למכרים משותפים וניסיון לאתר את מיקומם ברשתות החברתיות השונות או בחיפוש במנועי חיפוש. סבורני כי אין די בניסיונות  הללו. בפני המבקשים סלולה הדרך לפעול באמצעות חוקר פרטי או בדרך מקובלת אחרת לאיתור מענם של המשיבים. אף אם פעולות אלה כרוכות בהשקעת משאבים, הרי שהן מתחייבות לצורך נקיטת הליך משפטי.

לפיכך, הבקשה נדחית, כשבנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המבקשים יודיעו בתוך 30 ימים האם הם עומדים בשלב זה על התביעה וככל שכן – באיזה אופן הם מבקשים להתקדם בהליך, או שמא מבוקש למחוק את ההליך, כך שיוכלו להגישו מחדש לאחר שיאתרו את המען, הכל בכפוף לכללי הדין.