רקע עובדתי:

משטרת ישראל מעסיקה כ- 70 עובדי בינוי בפריסה ארצית. החל מיום 1.9.2020, שבוע העבודה של עובדי הבינוי מוגדר באופן תקני כ-44 שעות. על פי נהלי המשטרה, עובדי הבינוי זכאים לחצי שעה של הפסקה ביום עבודה.

ביום 3.3.2010 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות עובדי הבניין והעץ, אשר חל על "עובדים בדירוג פועלי בניין…..המיוצגים על ידי ההסתדרות, משכורתם נקבעת לפי הסכמים קיבוציים, ומועסקים במחלקת הבינוי במשטרת ישראל". בהסכם נקבע כי "שבוע העבודה יהיה בן 45 שעות ברוטו (כולל זמן הפסקה)".

ביום 29.6.2015 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין התאחדות בוני הארץ לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות עובדי הבניין והעץ, אשר קבע ששבוע העבודה בענף הבניין יהיה בן 42 שעות. המדינה אינה חברה בהתאחדות בוני הארץ ולכן הסכם זה לא חל עליה. הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים בענף הבניין הגיעו להסכם קיבוצי כללי ביום 25.3.2018, שעל פיו הומרה הזכות של העובדים להפחתת שעה בשבוע העבודה הרגיל, בהסכמה על הגדלת הפרשות פנסיוניות, וצו הרחבה לחלק מהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 25.3.2018 ניתן ביום 11.6.2018, כך שבסופו של דבר לא הופחת שבוע העבודה הרגיל של עובדי הבניין בענף הבנייה ביחס לנקבע בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 29.6.2015.

בעת שנחתמו ההסכמים הקיבוציים בענף העץ, עמדה בתוקף הוראת צו הרחבה מיום 7.6.2000, אשר הרחיבה את הסכם המסגרת במגזר העסקי משנת 1995,  לפיה "העובדים יעברו לשבוע עבודה בן 43 שעות בלא הפחתת שכר, ושכר השעה יחושב על בסיס של 186 שעות לחודש עבודה". שנים לאחר מכן, בעקבות חתימת הסכם מסגרת נוסף בין ההסתדרות לבין נשיאות הארגונים העסקיים ואיגוד לשכות המסחר לקיצור שעות העבודה במשק, הוצא ביום 15.3.18 צו הרחבה אשר הרחיב את הוראות ההסכם, בו נקבע, בין היתר, כי שבוע העבודה לא יעלה על 42 שעות שבועיות.

בבקשת הצד בסכסוך קיבוצי שהגישה ההסתדרות הכללית כנגד משטרת ישראל, נטען כי עובדי הבינוי במשטרה מועסקים 44 שעות שבועיות בשבוע, באופן החורג מתקרת ההעסקה השבועית הקבועה בצו, ולכן יש ליתן צו הצהרתי על פיו המדינה הפרה את הצו ממועד כניסתו לתוקף (1.4.18), וצו עשה המורה למדינה לקיים את הצו ולהחילו אל עובדי הבניה בשורותיה כלשונו. בצד זאת, נתבעו הפרשי שכר עבור כל עובדי הבינוי אצל המשיבה בגין השעות הנוספות שעלו על תקרת ההעסקה השבועית של 42 שעות מיום 1.4.18 ועד למועד הגשת הבקשה.

המשיבה אינה חולקת על כך שעל פי נהלי אגף משאבי אנוש במשטרה, שבוע עבודה תקני של עובדי הבינוי הוא 44 שעות, אלא שלטענתה, עובדי הבינוי מועסקים חמישה ימים בשבוע וזכאים לחצי שעת הפסקה בכל יום עבודה, ולפיכך 2.5 מתוך 44 השעות התקניות הן שעות הפסקה שאינן "שעות עבודה", כהגדרתן בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. מאחר ומספר שעות העבודה שבו מועסקים עובדי הבינוי במשטרה בשבוע עבודה רגיל הוא 41.5, חצי שעה פחות מתקרת שבוע העבודה שנקבעה בצו ההרחבה, הוראות הצו אינן מופרות. לטענת ההסתדרות, אף אם נהלי המשטרה קובעים זכאות "עקרונית" של עובדי הבינוי לחצי שעת הפסקה ביום, בפועל על פי נהלי המשטרה, עובדי הבינוי נדרשים להישאר במקום העבודה ולהיות זמינים לתת שירות, ולכן אין לראות בזמן זה הפסקה. המדינה טוענת מנגד כי עובדי הבינוי רשאים לצאת ממקום עבודתם כדי לממש את הפסקת הצהריים, ואולם גם אם מתקן המשטרה שבו מועסק עובד בינוי מצוי באזור שקיימת לגביו רגישות ביטחונית, ואין אפשרות מעשית לצאת מהמתקן בזמן ההפסקה, העובדים עומדים לרשות עצמם בזמן ההפסקה וככלל, אינם חייבים לבצע עבודה בזמן ההפסקה אלא במקרי חירום נדירים.

הכרעה:

סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

"בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על-ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה".

נטל ההוכחה כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה בהתקיימם תלויה האפשרות לנכות את שעות ההפסקה מ"שעות העבודה", הינו על המעסיק.

לא נסתרה, ככלל, טענת העדים שלפיה עובדי הבינוי רשאים לצאת מבסיסי האם שלהם או ממקום שבו הם מוצבים ביום נתון, בשעת ההפסקה. אמנם הם נדרשים להיות בזמינות טלפונית מתמדת, אך לדעת בית הדין, עצם הדרישה לזמינות טלפונית אינה גורעת מהיותם "עומדים לרשות עצמם".

בהתאם לפסיקה קודמת, יש להבחין בין מצב דברים בו יציאה מחוץ לשטח המפעל אינה אפשרית, מסיבות אובייקטיביות, כגון שטח המפעל ומיקומו, לבין מצב דברים בו המעסיק אוסר על עובד לצאת בשעת ההפסקה. כאשר המניעה ליציאה מן המפעל היא בשל סיבות שאינן תלויות במעסיק, אי האפשרות המעשית לממש את זכות היציאה מן המפעל אינה גורעת מכך שמבחינת המעסיק, העובד רשאי לצאת מן המפעל. בית הדין סבור שהמשיבה הרימה את הנטל להוכיח שככלל, גם בנקודות או בסיסים שבהם אין אפשרות מעשית לצאת מהנקודה, התחנה או הבסיס בשעת ההפסקה, מסיבות של רגישות ביטחונית, עובדי הבינוי עומדים לרשות עצמם בשעת ההפסקה.

מן האמור עולה, שקביעת שבוע עבודה תקני של 44 שעות לעובדי הבינוי, אשר כולל 2.5 שעות הפסקה שהוכח לגביה שככלל, היא מקיימת את הוראות סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, משמעותה שהמשיבה אינה מפרה את הוראת צו ההרחבה. ככל שקיימים מקרים בהם תנאים אלה אינם מתקיימים, רשאי עובד הבינוי לפעול למימוש זכויות בהליכי פרט.

לאור האמור לעיל, בקשת הצד נדחתה.