בית הדין הכיר בדיעבד בקיום יחסי עובד-מעסיק אולם דחה את התביעה הכספית, כיוון שהוכח כי התמורה כקבלן עצמאי גילמה את מלוא הזכויות הממוניות כעובד, וחוסר תום הלב של התובע שולל פיצוי בגין נזק לא ממוני

עובדות המקרה:

הנתבעת היא חברה העוסקת בשילוח בינ"ל, לוגיסטיקה והפצה פנים-ארצית. התובע, אשר היה בעלים של חברה בשם "איכות משלוחים", מכר בשנת 2001 חלק מפעילותה של חברת איכות לחברה בשם "אביב יעל דרומה" (להלן: אביב), שלימים נרכשה ע"י הנתבעת (ולכן הנתבעת היא הצד להליך זה, כמי שנושאת בחבויות אביב). לאחר מכירתה, העניק התובע שירותים לאביב, תחילה בעצמו בתחום שימור וגיוס לקוחות ובהמשך שירותי ניהול באמצעות חברה אחרת שבבעלותו בשם "אקס כריזמה", כאשר התקשרות זו נמשכה לאורך 9 שנים והופסקה ביוזמת הנתבעת.

התובע עתר להכרה בדיעבד ביחסי עובד-מעסיק בינו ובין הנתבעת, וכפועל יוצא תבע את הזכויות הנובעות מהכרה זו, לרבות פדיון חופשה, הפקדות לגמל, דמי הבראה ועוד. עוד טען התובע כי לאור ההכרה המתבקשת ביחסי העבודה בין הצדדים, סיום ההתקשרות עמו היווה למעשה פיטורין ובהתאם הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הכרעה:

בשלב הראשון בחן בית הדין האם יש להכיר בתובע כעובד-

לטענת התובע, לאחר מכירת חברת איכות לאביב, הציע לו מנכ"ל אביב דאז לנהל את סניף ירושלים של החברה, כאשר ההצעה הותנתה בכך שהתובע יוגדר כקבלן עצמאי. בהתאם, בשנת 2005 נחתם הסכם בין אביב לבין כריזמה, אשר הייתה בבעלות התובע ולא כללה כל עובד מלבדו, כאשר פעילותה היחידה הייתה מתן שירות לאביב וכל הכנסותיה נבעו מכך. בנוסף, תנאי להסכם היה כי התובע יבצע את התפקיד בעצמו. התובע טען כי לאורך כל התקופה עבד תמיד בכפיפות למנכ"ל ושימש במגוון תפקידים בחברה. על כן טען התובע כי השתלב בחברה באופן מלא והיה עובד שלה מן המניין.

הנתבעת מנגד, טענה כי התובע הוא שהתעקש שלא להיות מועסק כשכיר אלא להמשיך ולספק לה שירותים באמצעות החברה בבעלותו, ובהסכם שנחתם בין הצדדים אף הצהיר התובע כי הוא מודע למשמעות הדברים ולהשלכותיהם. בתמורה לכך, שילמה הנתבעת לכריזמה סכומים הגבוהים לאין שיעור מהתמורה שהייתה משולמת לכל עובד שכיר בנתבעת, לרבות שכירים המועסקים בתפקיד דומה ואף בכיר יותר.

לאחר שבחן את מלוא הנתונים, הגיע בית הדין למסקנה, כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה על נסיבות העניין מטה את הכף לעבר סיווגם של היחסים בין התובע לנתבעת כיחסי עבודה:

תקופת ההתקשרות הארוכה – משנת 2004 עד שנת 2013, התומכת בכך שהתובע השתלב בעסקיה של הנתבעת, שכן דובר בהתקשרות מתמשכת ומתפתחת; השתלבות התובע במערך הארגוני של הנתבעת כמנהל סניפים בחברה; העובדה כי התובע נהג על רכב של החברה, החזיק בתג כניסה לאתריה וקיבל ממנה שי לחגים; כפיפות התובע למנכ"ל החברה, אשר קבע את המדיניות ולו דיווח באופן שוטף. על בסיס האמור, נקבע כי מתקיים בתובע הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.

אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, בית הדין לא הגיע למסקנה חד משמעית בעניין קיומו של זה, קרי: האם התובע נתן את שירותיו במסגרת עסק אמיתי שלו, באופן המאיין קיומם של יחסי עובד מעסיק. אין מחלוקת כי התקשרותו של התובע עם הנתבעת נעשתה באמצעות חברה בבעלותו (כריזמה) וכי התובע לא הקים את "כריזמה" לצורך מתן שירותים לנתבעת אלא זו הוקמה כשנה וחצי לפני חתימת ההסכם בין הצדדים, ואין חולק כי עובר להתקשרות זו היא הייתה חברה "אמיתית" בעלת פעילות משל עצמה. אלא שלאחר שקילת כל הטענות בהקשר זה והתשתית הראייתית, קבע בית הדין כי חברת "כריזמה" היוותה סוג של פיקציה, באופן שלא ניתן לראות בה עסק חי אמיתי, כזה שיש בו להוביל לעבר מסקנה חד משמעית בדבר קיום הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.

בית הדין ציין כי לא ניתן לקבוע, גם בסופו של ההליך, האם אכן כל פעילותה של כריזמה הייתה מתן שירותים לנתבעת באמצעות התובע, או שמא דובר בעסק עצמאי שסיפק שירותים ללקוחות נוספים. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתובע לא ידע להסביר כאמור את התנהלותו/התנהלות כריזמה ולא זימן לעדות את רואה החשבון מטעמו. הדבר פועל לחובתו, כאשר הנטל להוכיח כי לא מתקיים הפן השלילי מונח לפתחו.

אשר ליתר המבחנים שנקבעו בפסיקה: מתקיים מבחן "הקשר האישי" שכן אין מחלוקת כי התובע ביצע את העבודה בעצמו ולא באמצעות עובדים מטעמו. אשר למבחן "התלות הכלכלית", אמנם השאלה האם כריזמה עבדה מול לקוחות נוספים נותרה בלתי ברורה אולם אף לשיטת הנתבעת, התמורה ששילמה לכריזמה היוותה את עיקר הכנסותיה של כריזמה, אשר עמדו על מעל 90%.

נוכח האמור, בשים לב להתקיימותו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות וכן מבחן הקשר האישי והתלות הכלכלית, ועל אף הקביעות בנוגע לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, בסופו של יום דובר בתקופת התקשרות ארוכה במהלכה ניהל התובע סניפים ונראה כי השתלב בליבת עיסוקה, ועל פניו גם היה תלוי בה כלכלית לאור אחוזי ההכנסות הגבוהים מהנתבעת. משכך, נקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין התובע לנתבעת.

בשלב השני בחן בית הדין את חישוב זכויותיו של התובע –

לאור המסקנה בדבר קיום יחסי עובד-מעסיק, פנה בית הדין לשלב השני וערך התחשבנות בדיעבד בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות להן זכאי התובע מכוח מעמדו כעובד.

בית הדין לא קיבל את טענת התובע כי יש להשוות את שכרו לשכר מנכ"ל החברה. אף לשיטתו של התובע הוא היה כפוף למנכ"ל ולא ניתן לקבל את ניסיון התובע מחד להסתמך על כך על מנת לקבל הכרה ביחסי עבודה, ומאידך לטעון כי תפקידו של התובע היה כה בכיר עד כי שכרו צריך להיות מקביל לשכר המנכ"ל.

המחלוקת בהקשר זה נגעה לשאלה האם העובדים שאת נתוניהם צירפה הנתבעת היו עובדים מקבילים לתובע. נקבע כי אין חולק כי שלושת העובדים ביצעו תפקיד של מנהלי מחלקה, כאשר התובע אף הוא ניהל מחלקות בחברה. לאור האמור, נבחן ההפרש בין עלות המעסיק של אותם עובדים לתמורה ששולמה לתובע.

בית הדין קבע כי מקום בו מדובר בעובד המבצע תפקיד ניהולי בכיר המשתכר בשנת 2023 שכר נמוך מזה שהיה משתכר התובע עשור לפני כן, עולה כי התמורה ששולמה לתובע הייתה גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה משולמת לעובד שכיר בתפקידו באותו מועד.

בהתאם, הגיע בית הדין לכלל מסקנה שעלה בידי הנתבעת לשכנע כי השכר החלופי הראוי לו היה זוכה התובע, ככל שהיה מוגדר עובד שכיר מלכתחילה, היה נמוך מהתמורה ששולמה לו בפועל ומשכך לא נגרם לתובע נזק ממוני.

אשר לנזק הלא ממוני, בית הדין מצא כי מדובר במקרה המצדיק אי פסיקת פיצוי לא ממוני. בשקילת פיצוי זה נתן את דעתו לחוסר תום הלב שהשתקף מהתנהלות התובע בכל הנוגע לאופן הבעייתי בו התנהל בקשר עם חברת כריזמה בבעלותו ובכלל זאת העובדה כי הודה כי הוציא תלושי שכר פיקטיביים לבני משפחה שלא עבדו בחברה.

על יסוד האמור לעיל, אף שנקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, התמורה ששולמה לתובע גילמה בתוכה את הזכויות שהיו משולמות לו אילו היה מוגדר מלכתחילה כעובד שכיר ואף במישור הזכויות הנתבעות על ידי התובע, בית הדין סבר כי אין התובע זכאי לסכום כלשהו והתביעה נדחתה.

בית הדין חייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 15,000 ₪.

סע"ש (תל אביב-יפו) 9631-07-20 סמי דדון – אוריין ש.מ. בע"מ (ניתן ביום 15.09.2024), בפני כב' השופטת מירב קליימן, נציגת ציבור (עובדים) גב' אמירה שניצר, נציג ציבור (מעסיקים) מר חגי עינת.