דחיה על הסף של בקשה לאישור תובענה יצוגית ביחס לנושא משרה שאינו עובד

עובדות המקרה:

המבקש הוא עובד מדינה קבוע ברשות המיסים, אשר מונה ע"י שר הפנים בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013 ובשנת 2018 לשמש כמנהל בחירות בעיר נתניה. ככלל, מנהלי בחירות הם עובדי מדינה קבועים, אשר מתמנים לתפקיד ע"י הגורמים המוסמכים במשרד הפנים, על מנת לבצע עניינים מנהלתיים הקשורים לקיום הבחירות. שיטת התגמול למשרה נקבעת ע"י משרד הפנים באישור הממונה על השכר, ביחס לכל מערכת בחירות בנפרד. פרטי התגמול מתפרסמים מראש ומופצים למנהלי הבחירות בשלבי המיון למשרה ולאחריהם, במסגרת הכשרתם.

פרטי התגמול למנהל בחירות לשנת 2018 היו שונים מאלו ששולמו בשנת 2013 (לא נגזרו משיעור השכר כעובד מדינה אלא מגודל הרשות המקומית), ונמסרו למנהלי הבחירות הממונים במהלך ההכשרה, בעל פה ובמצגת. בסמוך לפני הבחירות כתב המבקש למשרד הפנים כי הוא זכאי לתגמול נוסף. יום לאחר הבחירות ובטרם השלמת המשימות שכרוכות בביצוע המשרה, הודיע המבקש בדוא"ל, בשמו ובשם 8 מנהלי בחירות נוספים, כי אינו רואה עצמו כמי שמועסק עוד במשרה, ולכן לא יסיים את ספירת המעטפות הכפולות. לאחר שלא נעתר להפצרות המדינה להשלים את תפקידו – מונתה מנהלת המחוז לתפקיד וסיימה את המשימה. המדינה הודיעה למבקש כי התגמול עבור המינוי שלא הושלם יופחת והוא זומן לשימוע טרם תתקבל החלטה בנושא. משלא התייצב לשימוע – הוחלט לשלם לו מחצית מהגמול.

בבקשה שהגיש המבקש טען כי הוא ויתר מנהלי הבחירות הועסקו בתנאים מקפחים ונצלניים; כי לצורך מילוי התפקיד נגרעה הכנסתו, שכן נדרש לקחת ימי חופש ונמנע ממנו לעבוד בשעות נוספות; כי התשלום הגלובלי ששולם לו אינו עונה על דרישות חוקי המגן וכי המדינה הפרה את חוק הודעה לעובד בכך שלא נשלחה אליו הודעה אישית על תנאי העסקתו. המבקש ביקש להכיר בתובענה כיצוגית, כאשר בקבוצה יכללו כל מנהלי הבחירות. 

המדינה טענה כי יש לסלק את הבקשה על הסף, שכן המינוי לתפקיד מנהל בחירות הוא מינוי כנושא משרה, בה לא מתקיימים יחסי עובד מעסיק, ולא חלות לגביה חובות מכח חוקי העבודה המגנים. לחלופין, ככל שיש לראות במבקש עובד מדינה, כי אז חל החסם שבסעיף 3 (10) לתוספת לחוק תובענות יצוגיות, המונע הגשת תובענה יצוגית מעובד שחלים עליו הסכמים קיבוציים.

הכרעה:

ביה"ד דחה את הבקשה.

מינויו של המבקש כמנהל בחירות נעשה מכח חוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה 1965 ולא מכוח חוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט 1959. סמכויות מנהל הבחירות מתפרסות על משימות שמתבצעות לפני הבחירות, ביום הבחירות ולאחריו. כדי להבטיח מינוי מנהלי בחירות מתאימים, קבע משרד הפנים נוהלים לפיהם מתמנים לתפקיד עובדי מדינה קבועים בעלי ותק של שנתיים לפחות, אשר בעבודתם במדינה ממלאים תפקידים ברמת ביניים, או גמלאים שכהנו בתפקיד בעבר. המינוי נכנס לתוקף בעת חתימתו ע"י שר הפנים והוא פוקע מאליו עם השלמת המשימות, עת נמסרת הודעה על תוצאות הבחירות. מדובר בנושא משרה מובהק, שאין לבחון את יחסיו עם המדינה על פי מבחני ההשתלבות והפיקוח הנהוגים ביחסי עבודה.

עם זאת, המונח עובד אינו אוניברסלי, ויש להכריע בשאלת קיומם של יחסי עבודה ביחס לכל זכות נטענת. מצד אחד, אין כל מקום ליתן בידי מנהלי בחירות או נושאי משרה אחרים בבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות, את הזכות לשבש ואף להשבית את הבחירות כחלק ממאבק ארגוני תוך פגיעה בסדרי השלטון, ומאידך, אם נושא המשרה יפגע תוך כדי ביצוע המשרה יש להכיר בכך כפגיעה בעבודה.

בחינת ההקשר הכולל מעלה, כי קיימת זיקה ישירה בין מינוי למשרת מנהל בחירות לבין עובדי המדינה. לפי הוראות התקשי"ר, נאסר על עובדי מדינה לעבוד בעבודה נוספת מחוץ לשירות המדינה, אלא אם ניתר לכך היתר. התקשי"ר מתיר עבודה נוספת או מילוי תפקידים בשירות המדינה בתנאים שפורטו בו. בין ההתרים נקבע במפורש כי ניתן למנות עובדי מדינה כמנהלי בחירות, בתנאי העסקה הנהוגים כעובדי מדינה או בתנאים אחרים, תוך שמירה על הפרדה בין מילוי המשרה לביצוע התפקיד הרגיל, מניעת ניגוד ענינים ובכפיפות למפקח על הבחירות. המינוי טעון אישור הממונה על העובד, תוך שהמפקח על הבחירות נדרש להנחות את העובד לנצל ימי חופשה או חל"ת לצורך ביצוע המשרה.

מכאן, שהעסקתו של התובע במשרת מנהל בחירות (בין כעובד ובין שלא כעובד) קשורה קשר ישיר להיותו עובד מדינה קבוע והיא מעוגנת בהוראות התקשי"ר. אין חולק כי תנאי העסקתם של עובדי המדינה, לרבות מינוים למשרת מנהל בחירות, מוסדרים במסגרת היחסים הקיבוצים שבין המדינה להסתדרות עובדי המדינה. משכך, חל החסם שבסעיף 10 (3) לתוספת לחוק, המונע הגשת תובענה יצוגית מקום בו חלים על העובד הסכמים או הסדרים קיבוציים. משהמבקש לא טרח לפנות אל הארגון היציג טרם הגשת הבקשה יש להחיל את החסם ביתר שאת.

גם לגוף הענין – סיכויי התביעה נמוכים. הסיכוי שביה"ד יתערב בתשלום גלובאלי עליו הוסכם בין המעסיק לבין ארגון העובדים הוא נמוך, בפרט עת מדובר בגמול עבור עבודה נוספת הניתן להתניה קיבוצית. גם לתביעה על פי חוק הודעה לעובד אין סיכוי ממשי, שכן לא מדובר בהסדרה של תנאי ההעסקה הקבועים והנמשכים אלא בתשלום חד פעמי, בעל אופי מזדמן בגין משימה שהעובד איננו מחויב לבצע כחלק מעבודתו. ממילא, עיקר המידע על התגמול נמסר למשתתפי הקורס, אם כי יש מקום לשפר את דרך מסירת המידע.

בעת פסיקת ההוצאות יש לשקול את התנהגות שני הצדדים: מחד נפלו פגמים חמורים בהתנהלות התובע וסירובו להשלים את המשימה, ומאידך המדינה לא הציגה את המידע בדבר התגמול למשרה באופן ברור ומפורט דיו. בשקלול הנסיבות, חויב המבקש לשלם למדינה הוצאות בסך 5,000 ₪.

תצ (ת"א) 51937-02-19, יוסי שמואלי – מדינת ישראל (ניתן ביום 1.04.2024), בפני כב' השופטת אופירה דגן טוכמכר.