רקע עובדתי:

התובע השתתף בתכנית "האח הגדול" בהפקת הנתבעות, בתקופה שבין 1.1.2020 עד ליום 2.4.2020. בתביעה שהגיש טען, כי בעת השתתפותו בתכנית התקיימו בינו לבין הנתבעות יחסי עובד ומעסיק. על בסיס טענה זו, ביקש התובע לחייב את הנתבעות לשלם לו שכר, גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית וכן – פיצוי בגין התעמרות.

התובע טען כי מתקיימים בו מבחני הפסיקה לסיווגו של עובד, ובהם מבחן הקשר האישי, מבחן השליטה והפיקוח, מבחן הבעלות על כלי העבודה, מבחן "אופן תשלום השכר" ומבחן ההשתלבות: הוא התחייב אישית לקבל עליו את המגבלות המוטלות על משתתף מכוח הסכם ההשתתפות; מתקיים בו מבחני "השליטה הפיקוח" שכן הוא התחייב שלא לצאת מתחומי בית האח הגדול, התחייב להקדיש את כל זמנו לתכנית ולהתנתק מכל עיסוקיו ולהשהות את כל קשריו המשפחתיים והחברתיים בתקופת התוכנית, ולקבל על עצמו את כל כללי התנהגות שקבע האח הגדול; מתקיים בו מבחן "הכפיפות" משהכפיף את עצמו ללוח הזמנים של התכנית שנקבע בלעדית על ידי החברה, לרבות זמני השכמה, כיבוי אורות ושינה; מתקיים בו מבחן "הבעלות על כלי העבודה" שכן החברה היא זו שמספקת את "בית האח הגדול", על כל אביזריו;  מתקיים מבחן "אופן תשלום השכר" שכן על פי הסכם ההשתתפות, משולם לו תשלום עיתי – פעם בשבוע – בעד עבודתו; מתקיים בו מבחן ההשתלבות שכן משתתפי התכנית מועסקים במיזם עסקי והם מהווים חלק אינטגרלי של פעילותה של החברה במסגרת הפקת תוכנית האח הגדול. התובע הפנה את בית הדין להליכים שונים בישראל, ביניהם ועדה אוסטרלית שקיבלה תביעת משתתפת בתוכנית הריאליטי של שיפוצים ביתיים "House Rules" לפיצויים על פי Workers Compensation Act 1987 תוך קביעה שהיא הייתה בגדר "worker" לעניין פיצוי לזכאות עקב פגיעה בעבודה.

לעניין ההתעמרות נטען שהתובע נאלץ ללון על מיטה אחת יחד עם 20 דיירים למשך 95 ימים בתנאי עבודה לא הולמים, שכללו הימצאות עכברים בחדר השינה וחשיפה לריח חריף של קנאביס בחדר האח הגדול, הטלת משימות פוגעניות כגון שהייה בכלוב קטן מידות עם שלושה אנשים נוספים למשך יומיים, דבר שגרם לו לחוות לראשונה בחייו התקף פסיכוטי, והפעלת מניפולציות רגשיות ופיתויים כלפיו על מנת שלא יעזוב את בית האח הגדול, אכיפה כוחנית של האיסור לישון בבית האח הגדול שלא בין 01:00 ל-9:00, ואכיפה בוטה ופוגענית של איסור הסרת המיקרופון.

לטענת הנתבעות, ההשתתפות בתכנית אינה בגדר עבודה אלא השתתפות בתחרות, והיחסים בין המתחרים לחברה המפיקה (אנדמול) אינם יחסי עובד מעביד. אופיה של התוכנית כמשחק טלוויזיוני שכלליה אינם מוגדרים ונתונים לשינויים על פי שיקול דעתה של ההפקה, שבה חובת הנוכחות היא 24/7 לתקופה מקסימלית של 100 ימים, כמו גם אופיו של הגמול – פרס כספי גבוה, והיותו של הכוח לסיום ההשתתפות של משתתף נתון בידי המשתתפים האחרים (על פי רוב) – שונים מאלו הנהוגים ביחסי עבודה; הליכי קבלה לתוכנית שונים מהליכי קבלה לעבודה, וכוללים הצגת שאלות וביצוע תחקירים ובדיקות לגבי עניינים שמעסיק אינו רשאי על פי הדין להציג ולבצע; שיקולי ההפקה בבחירת המשתתפים אינם דומים לשיקולים של מעסיק רגיל וכוללים שיקולים שחל איסור על מעסיק לשקול, כשחלק מן המשתתפים מתקבלים על בסיס מגזרי ו"מפלה".

מבחינת הסדרה חוזית ותמורה, המועמדים שמתקבלים כמשתתפים בתכנית (לאחר מיון ממושך) חותמים עם הנתבעת על "הסכם השתתפות", הכולל סעיף שלפיו "המשתתף מבין כי הוא מועמד להשתתף בתוכנית טלוויזיה, וכי הופעתו כמשתתף בתכנית אינה נחשבת להעסקה ואינה יוצרת יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים". עוד מובהר כי "התמורה הקבועה בהסכם זה איננה בגדר שכר, אלא בגדר החזר הוצאות חלקי ומוסכם למשתתף".

בהסכם נכללות הוראות נוספות המפרטות את המגבלות החלות על המשתתפים, לרבות הסכמתם לצילום והקלטה, שהייה ממושכת באתר ההפקה; ניתוק מיצירת קשר חיצוני עם מי שאינו נכלל בין המשתתפים והצוות, הגבלה על עיסוק אחר כלשהו במהלך התכנית, ועוד. החוזה מאפשר למשתתף להחליט מרצונו על עזיבת התכנית טרם סיומה, לאחר שניתנת לחברה אפשרות לשכנעו להשאר. מנגד, לחברה הזכות להחליט להפסיק לפי שיקול דעתה את ההתקשרות עם המשתתף, אם היא סבורה כי אינו משתלב בתכנית כמצופה. במעמד החתימה מוסברות למשתתף כל הוראות ההסכם ולאחריהן הוא מוסיף לו את חתימתו.

במסגרת הסכם ההשתתפות, מגיעה החברה להסכמה מול כל משתתף בדבר תשלום שישולם לו. היא אינה משלמת דמי ביטוח לאומי בגין השתתפות המשתתפים והם מבוטחים בביטוחים פרטיים לרבות ביטוח תאונות אישיות. לעניין זה, סעיף 7 להסכם ההשתתפות עליו חתם התובע קובע:

"בכפוף למילוי התחייבויות המשתתף על פי הסכם זה במלואן ולשביעות רצונה של מערכת התוכנית ובשל אופייה ארוך הטווח של ההשתתפות בתכנית, המשתתף יהיה זכאי לקבל גמול כספי כדלהלן:

1. סך 1,900 ₪ עבור כל שבוע מלא שבו ישהה המשתתף בבית.. סכום זה מהווה החזר חלקי להוצאותיו של המשתתף במהלך שהייתו בבית.
2. סך חד פעמי של 3,000 ₪ עבור רכישת ביגוד.
3. למען הסר ספק, מבוהר, כי המשתתף לא יהיה זכאי לכל תשלום נוסף ו/או החזר הוצאות נוסף מעבר לאמור לעיל….

סעיף 8 להסכם ההשתתפות קובע ש"בהשתתפותו בתוכנית, המשתתף מקבל הזדמנות וסיכוי לזכות בפרס כספי מזומן בסך של עד 1,000,000 ₪ או לחילופין פרס אחר (שאינו כספי)…."

הכרעה:

התכנית "האח הגדול" היא תכנית ריאליטי שמהווה תחרות בין משתתפיה על אהדת קהל הצופים ועל אהדת משתתפי התוכנית האחרים. פרקי התכנית המשודרת כוללים שלבים שבו מודחים משתתפים מן התחרות בשל אי הפופולריות שלהם בקרב הצופים והמשתתפים האחרים, והאחרון שנותר בתכנית זוכה בפרס כספי גבוה. התכנית מצולמת במשך 100 ימים. משתתפי התכנית מצולמים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

התוכנית זוכה לפופולריות רבה ויש ביקוש רב להשתתפות בה. בכל "עונה" מתקבלות מועמדויות רבות, ולאחר הליכי מיון, מתקבלים בין 10-20 "משתתפים" (בעונה העשירית של התוכנית, בה השתתף התובע, נבחרו 20 משתתפים מתוך אלפי מועמדים). מועמדים להשתתפות בתכנית הינם בגירים, העוברים הליכי מיון שכוללים בדיקות רפואיות, בדיקות רקע בנוגע לעברם, למעגלים המשפחתיים והחברתיים שלהם, וכן ראיון עם פסיכולוג. לא קיימות דרישות פורמליות להצגת מועמדות לתכנית, כגון השכלה או ניסיון. הקבלה לתכנית מבוססת על הערכת החברה המפיקה (אנדמול) לגבי תמהיל המועמדים העשוי להציג את התכנית הטובה והמעניינת ביותר, שתמשוך את שיעורי הצפייה הגבוהים ביותר.

להשלמת התמונה יצוין שהתובע הגיע ל"גמר האח הגדול" אך לא זכה בפרס הגדול. סמוך לאחר סיום השתתפותו בתוכנית האח הגדול, התובע חתם על הסכם עם החברה לצורך השתתפותו בתוכנית ריאליטי אחרת בהפקתה – "הישרדות", והתובע השתתף גם בתוכנית זו תמורת תגמול.

מעבר למחלוקת בדבר עצם קיומם של יחסי עבודה, יש לבחון את הסעדים להם עותר התובע לו היה מוכר כעובד: תביעתו לגמול עבור 15.5 שעות עבודה (זמן השהייה בבית למעט שעות שינה) – אינה עולה בקנה אחד עם מונחי חוק שעות עבודה ומנוחה. שהיית התובע בבית לא נועדה לשם העמדת כוח עבודתו לביצוע עבודה תמורת שכר. נגד עיניו של התובע עמדה, גם על פי הודאתו בחקירתו הנגדית, האפשרות לזכות בפרס הגדול. אף שהתובע לא הודה בכך, בית הדין מקבל את עדותה של מייצגת התכנית לפיה תמורה משמעותית לה מצפים משתתפי תוכנית האח הגדול, היא עצם הפרסום והחשיפה התקשורתית שכרוכה בהשתתפות בתחרות, וכי עניין זה משך גם את התובע והיווה עבורו תמריץ ומניע לרצונו להתקבל לתכנית. במקרה של התובע, ציפייתו לזכיה בפרס הייתה קרובה למימוש שכן הוא הגיע עד לגמר, וציפייתו לקבל פרסום וחשיפה התגשמה, ובשל הצלחתו כמשתתף, הגם שלא זכה בפרס הגדול, הוא זכה לקבל הצעה להשתתפות בתוכנית ריאליטי אחרת שאנדמול הפיקה, ועל פי עדותו השיג במו"מ עם אנדמול, תשלומים גבוהים בהרבה מאלה שסוכמו בינו לבין אנדמול בגין השתתפותו בתכנית האח הגדול. בדומה, מהות הגמול המשולם למשתתף אינו תואם את המובן המקובל "שכר עבודה" אלא "החזר הוצאות חלקי למתמודד, המותיר מאחוריו את החיים הפרטיים שלו, למשך תקופה לא ודאית מראש, שהוא מקווה שהיא תהיה ארוכה, כאשר בכל אותה תקופה עליו להמשיך בכלכלת בני המשפחה… לשלם עבור דירה שכורה המוחזקת על ידו או תשלומי משכנתא וכיוב'.

אף הסתמכותו של התובע על הפסיקה שפיתחה את עילת ההתעמרות התעסוקתית, אינה מתיישבת עם מהות ההתקשרות בין הצדדים. ההסכמה שניתנת על ידי משתתפי התכנית, והתובע בכללם, להגבלות ולפגיעות הנרחבות בזכויות יסוד שלהם לחירות ולפרטיות, אינה תואמת את הכללים שפותחו שלפיהם מעסיק חייב להבטיח סביבת עבודה בטוחה לעובדיו.

התביעה נדחתה. התובע חויב לשלם לעל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך 12,000 ₪.