רקע עובדתי:

עתירה נגד פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה בשבתו כערכאה ראשונה, בו בוטלה הנחיית הממונה על השכר במשרד האוצר לשלם לעובדי ההוראה בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות שכר ראוי בגין עבודתם החלקית בעת עיצומים שבוצעו על-ידם בחודשים מרץ-מאי 2024. במסגרת פסיקת הארצי התקבלה בקשת ארגון המורים העל יסודיים, ונקבע כי עובדי ההוראה זכאים לתשלום שכר הסכמי מלא למרות העיצומים.

פסק הדין הארצי:

בפסק דין מיום  29.01.2025, שניתן ע"י בית הדין הארצי לעבודה ב-סק"כ 15589-05-24, במסגרת דיון בסכסוך בין צדדים להסכם קיבוצי כללי (ארגון עובדים וארגון מעסיקים), נדונה בקשת צד מטעם ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים כנגד מרכז השלטון המקומי. בבקשה עתר הארגון לביטול הנחית הממונה על השכר במשרד האוצר לפיה ישולם לעובדים שהשתתפו בעיצומים שננקטו במשך שלושה חודשים בעת המו"מ לחידוש ההסכם הקיבוצי שפקע , שכר ראוי בלבד, הנמוך מהשכר המלא המשולם לעובדים בעת שגרה.

בין הצעדים הארגוניים השונים לקידום השגי המו"מ הונחו המורים ע"י הארגון בנקיטת המהלכים הבאים: לא יימסרו ציונים, אם כי עובדי ההוראה יקיימו מבחנים וימסרו לתלמידים הערכה מילולית על מצבם; לא יקוימו פעילויות לאחר השעה 15:30 (תום יום הלימודים); לא יקוימו פעילויות מחוץ לבית הספר וטקסים, ועוד.

בתגובה לעיצומים דלעיל, הורה הממונה על השכר, בהנחיה שהופנתה למרכז השלטון המקומי ולמשרד החינוך, לשלם לעובדי ההוראה אשר נקטו בעיצומים "שכר ראוי", תוך פירוט שיעור ההפחתה בגין פעולות מהן נמנע עובד ההוראה במסגרת העיצומים, אשר לכל אחת הוגדר ערך כלכלי מסוים (כגון: אי מתן ציון מגן – 5% בגין כל כיתה; אי מסירת ציונים המהווים חלק מציון המגן – 2% בגין כל כיתה; ביטולי טיולים – 2.5% בגין כל טיול, וכדומה). הממונה קבע כי סך ההפחתה הכולל לעובד, לחודש בו בוצעו עיצומים, לא יעלה על 15%, וכי יש לבצע את ההפחתה החל ממשכורת חודש מאי של אותה שנה, ולכל המאוחר במשכורת חודש יוני.

ארגון המורים טען כי הוראות הממונה אינן חוקיות, בלתי סבירות, בלתי מידתיות ומנוגדות לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לעמדת הארגון, קביעת "שכר ראוי" יכולה להתבצע רק לאחר פנייה מקדימה לבית הדין לשם הכרעה בשיעורו. עוד נטען כי עובדי ההוראה השלימו את כל עבודתם על-פי ההסכמים הקיבוציים החלים עליהם בתום העיצומים, כך שאין הצדקה עניינית להפחתה בגין עבודה ששבוצעה בסוף. בהתאם, עתר ארגון המורים כי יינתנו צווים המונעים את ניכוי שכרם של עובדי ההוראה כפי שנקבע בהוראות הממונה.

לטענת המדינה, סמכות הממונה לקבוע תשלום שכר ראוי בגין העיצומים מושא ההליך אינה טעונה פנייה מוקדמת לבתי הדין. עוד נטען שהשכר הראוי שנקבע מידתי, ונשען על המשמעות הפדגוגית והכלכלית של כל פעולה, ולא על הזמן הנדרש לביצועה.

ביה"ד הארצי נתן צו זמני למניעת הניכוי בשל ליקויים טכניים במתכונת פרסום הודעת הממונה על השכר. במסגרת ההחלטה נדחתה הטענה שהועלתה מטעם ארגון המורים, לפיה מעסיקים אינם רשאים לקבוע בעצמם את שוויו של השכר הראוי בגין עבודה חלקית המבוצעת במסגרת עיצומים, אלא מחויבים לפנות לבית הדין לעבודה לצורך כך. הובהר כי בהתאם לפסיקה, בידי המעסיק הברירה אם לפנות מראש לבית הדין לעבודה בנושא זה, או לא. מנגד נשמרת זכותם של ארגון העובדים והעובדים לפנות לבית הדין לעבודה על מנת שיפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה כזו, לרבות מתן סעד זמני במידת הצורך.

בפסק הדין בהליך העיקרי הדגיש בית דין הארצי כי בעת נקיטת עיצומים, יש לשלם לעובדים "שכר ראוי" שאינו פרס ואינו עונש, חלף השכר ההסכמי המלא, שכן העיצומים גורמים להשעיה של חוזה העבודה הקיים, וכריתתו של חוזה עבודה חדש, המתייחס לעבודה במתכונתה תחת עיצומים. את שיעור השכר הראוי יש לקבוע בהתאם לכלל נסיבות העניין, והנטל להוכיח את השיעור המסוים, אשר ישמש מעין השלמה חוזית לחוזה העבודה המקורי, מוטל על המעסיק.

בנסיבות העניין נקבע, כי על אף שהמדינה טענה כי הממונה הצמיד לכל הפחתה "ערך כלכלי" אשר מבוסס על משמעותה הפדגוגית והערכת חלקה מתוך היקף עבודת העובד, טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שמי מהעדים מטעם המדינה או מטעם השלטון המקומי מפרט באופן מספק כיצד נקבעו שיעורי ההפחתות. לעמדת בית הדין הארצי, המדינה נדרשה להצביע על אמות מידה אובייקטיביות כלשהן עליהן ביסס הממונה את הערכתו. בהתאם, המדינה לא עמדה בנטל להראות כי השכר שנקבע על-ידי הממונה הוא אכן השכר הראוי בנסיבות העניין, ועל כן, יש לבטל את הנחיית הממונה על השכר, ולשלם לעובדי ההוראה שכר הסכמי מלא על חודשי העיצומים. בית הדין הארצי מצא גם כי לא היה מקום למנות מומחה מטעמו לצורך כימות השכר הראוי.

בשולי דבריו, הדגיש בית הדין הארצי כי אכן קיים קושי בכימות מדויק של שכר ראוי בנסיבות של עיצומים, בהם היקף העבודה המושבת מצומצם מבחינת שעות עבודה, אך השפעתם פוגעת משמעותית בדרישות הכלליות של העבודה. עם זאת, משלא הועלתה טענה בקשר לכך מצד המדינה, שאלת ההתמודדות עם הקושי האמור נותרה ב-"צריך עיון".

הטענות בעתירה:

טענת המדינה בעתירה היתה כי בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלו מספר טעויות משפטיות. הטענה המרכזית היא, כי בנסיבות בהן ארגון עובדים יציג שנקט בעיצומים, הוא אשר יזם את ההליך בפני בית הדין הארצי, עליו הנטל להראות כי יש לסטות מן "השכר הראוי" שנקבע על-ידי הממונה, על-פי הכלל לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה". המדינה טענה כי האומדן שהוצג על-ידה במסגרת הוראות הממונה היה נכון, סביר, ומנומק, בעוד שארגון המורים לא הניח מנגד כל אומדן חלופי. 

לחלופין, טענה המדינה כי בהעדר אפשרות לכמת באופן מדויק את שווי השכר הראוי, נוכח טיבם של העיצומים, היה על בית הדין הארצי לפעול בהתאם לסמכויותיו ולהכריע, על דרך האומדנה, מהו שיעור השכר הראוי, בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, או בהתאם לסעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957.

לטענת המדינה, שגיאות משפטיות אלה הינן מהותיות, בעלות חשיבות ציבורית והשלכות רוחב, שהצדק דורש את תיקונן, ויש בהן כדי להשפיע על מרקם יחסי העבודה הקיבוציים שבין עובדים למעסיקים במשק הישראלי. בפרט, תוצאת פסק הדין – במסגרתו נקבע כי ישולם לעובדים שנקטו בעיצומים שכר הסכמי מלא – מנוגדת לדין, ומשבשת את האיזון ביחסי העבודה הקיבוציים, תוך הענקת כוח בלתי מוגבל לארגוני העובדים.

ארגון המורים טען כי פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית הדין הארצי אינו מחדש דבר, שכן הפסיקה המטילה את נטל ההוכחה על המעסיק באשר לגובה השכר הראוי בעקבות נקיטה בעיצומים ניתנה כבר לפני עשרים שנה ואין בה חידוש; הפסק מסתמך על נסיבות עובדתיות פרטניות שבג"צ לא מתערב בהן, וכי המדינה שוגה בטענתה שעל בית הדין הארצי לערוך בעצמו אומדנה של שיעור השכר הראוי, שכן בית הדין הארצי אינו נכנס בנעלי המעסיק בחישובים מסוג זה.

הכרעה בעתירה:

בג"צ דחה את העתירה.

הלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית בנסיבות העניין.

הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים החריגים העומדים במבחנים אלה. הטענות שהועלו ע"י המדינה בעתירה הן ערעוריות-יישומיות במהותן. כך הדבר באשר לטענה כי היה על ביה"ד הארצי לקבוע כי שיעור השכר הראוי שנקבע ע"י הממונה היה סביר ומנומק: קביעת השיעור של השכר הראוי, כשלעצמה, הינה קביעה עובדתית, ובהתאם אין כל עילה להתערב בה.

גם בטענה כי היה על ביה"ד להשתמש בסמכותו לשם קביעת אומדנה לשיעור השכר הראוי הנכון, או למנות מומחה חיצוני מטעמו – לא נמצא בסיס להתערבות בג"צ. כידוע, לערכאה הדיונית הסמכות לערוך אומדנה במקרים בהם קשה לקבוע ערך מספרי על בסיס הראיות העומדות לפניה, והיקף התערבות ערכאת הערעור במקרים כגון אלו צר. כך במיוחד כשמדובר בביה"ד הארצי לעבודה, ובהחלטה בעלת אופי דיוני הנטועה בגדרי שיקול דעתו הייחודי.

הטענה היחידה שהעלתה המדינה, שעשויה הייתה לעורר שאלה משפטית מהותית בסוגיה עקרונית, נוגעת לשאלת נטלי ההוכחה. ברם, לא נמצא כי טענה זו יכולה להצדיק התערבות בג"ץ בפסק דינו של ביה"ד הארצי.

ראשית, הטלת נטל ההוכחה על המעסיק מבוססת על פסיקה ותיקה ועקבית של ביה"ד הארצי, ללא קשר לצד היוזם את ההליך. שנית, שאלת נטלי ההוכחה מצויה בליבת סמכותו של ביה"ד הארצי,  ונסובה על סוגיה בה קיימת לו מומחיות מיוחדת: קביעת שיעורו של שכר ראוי בעת עיצומים. סוגיות המצויות בתחום מומחיותו של ביה"ד הארצי ובפרט  בנושאי המשפט הקיבוצי, הוכרו כעניין מובהק המצוי בליבת סמכות ביה"ד הארצי לעבודה, בו אמת המידה להתערבות בג"צ מצומצמת אף יותר. שלישית, הן קביעה כי נטל ההוכחה יוטל על יוזם ההליך והן קביעה כי הנטל יוטל על המעסיק, הן אפשרויות משפטיות שיש הצדקות ראויות בצדן, וכאשר קיימות מבחר אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של בעיה, בימ"ש זה ייטה לכיוון של אי התערבות. בנוסף, בג"צ לא שוכנע מטענת "השלכות הרוחב" לפיה הותרת פסק הדין על כנו צפויה לתמרץ שימוש עודף בכלי העיצומים ע"י ארגוני עובדים. כל שנקבע הוא כי על המעסיק להוכיח את הביסוס לקביעותיו לעניין שיעור ה"שכר הראוי" בנסיבות של עיצומים.

טענת המדינה בעתירה לפיה כימות השכר הראוי במקרה דנן מוקשה, כאשר העיצומים עסקו בפעולות אשר היקף הזמן הנדרש לביצוען פעוט, בעוד שהשפעת חסרונן על מערכת החינוך והתלמידים, כמו גם כוחן ככלי במשא ומתן, משמעותיים מאוד – ראויה להתברר. עם זאת, אין מקום להעלות טענות אלה בשלב מאוחר זה. משהסוגיה הושארה ב"צריך עיון" ע"י ביה"ד הארצי, ראוי כי המדינה תעורר את השאלות האמורות בהליך עתידי, וכי ביה"ד יידרש לדיון הראשוני בה.

מאחר ובסכסוך קיבוצי לא נפסקות הוצאות, המדינה חויבה בהוצאות מרכז השלטון המקומי בלבד, בסך 10,000 ש"ח.