הפריזמה של חופש ביטוי ארגוני בתוך מקום עבודה, ובפרט של נציג בוועד עובדים – היא בתחום המומחיות של בתי הדין לעבודה

עובדות המקרה:

העותרת שמשה כדיילת אוויר באל על במשך כ- 17 שנים. עובדי אל-על מאוגדים בהסתדרות הכללית, כאשר הסקטורים השונים מיוצגים במסגרת מועצת עובדים משותפת. בשנת 2016 מונתה העותרת לשמש כנציגת סקטור הדיילים במועצת העובדים. ממועד זה, נקטה העותרת בסדרה של פעולות כנגד החברה, במסגרתן העלתה טענות שונות לקיפוח במינויים, אי תשלום שכר מינימום ועוד, אשר התבררו כלא נכונות. העותרת זומנה להליך משמעתי ראשון בגין התבטאויות בלתי הולמות בשנת 2017, אך ההליך בוטל לבקשת ההסתדרות, אשר הבהירה כי התבטאויות העותרת אינן מקובלות וכי היא תפעל ישירות להזהרתה. בשנת 2018 שוב זומנה העותרת לועדת משמעת בשל התבטאויות לא הולמות, תוך שבזימון נכתב כי למרות התראות קודמות והתחיבות ההסתדרות לטפל בהתנהלות המפרה של העותרת – עברותיה חוזרות ונשנות. הועדה התכנסה תוך שלעותרת זכות יצוג לרבות ע"י ההסתדרות. תוך כדי דיוני הועדה בקשה העותרת אישור להתראיין לכתבה בטלויזיה, כמתחייב מנוהלי העבודה שהוסדרו בהסכם הקיבוצי. החברה סרבה לתת אישור, על רקע סגנון התבטאויותיה של העותרת אשר עמד בעיצומו של ההליך המשמעתי. למרות זאת, התראיינה העותרת לכתבה תוך טשטוש זהותה, במסגרתה שבה והעלתה טענות נגד החברה. בסוף הכתבה הופיעה כביכול תגובת ועד הדיילים באל על, הנותנת לכאורה גיבוי לטענות העותרת, אם כי התגובה לא הובאה לדיון בועד ולא אושרה על ידו. החברה חשדה כי העותרת היא המרואיינת, הפנתה את הנושא לבדיקת מומחה, ומשחוות דעתו אשרה את החשדות – הוגשה תלונה משמעתית שלישית נגד העותרת. החלטת ועדת המשמעת משנת 2019 ניתנה פה אחד, ונקבע בה כי לאור התנהגותה המפרה של העותרת היא תועבר מסקטור הדיילים למשרה אחרת בחברה, ללא פגיעה בהכנסתה. בעקבות ההחלטה, הודיעה ההסתדרות לעותרת על סיום כהונתה בועד, משאינה משתייכת עוד לסקטור הדיילים. העותרת היתה אמורה להתחיל את תפקידה החדש באפריל 2019, אלא שבפועל לא שבה לעבוד, הוצאה לחל"ת קורונה במרץ 2020 ובשנת 2021 פוטרה במסגרת הליכי התייעלות שנערכו באל-על עקב משבר הקורונה.

פסיקת בתי הדין לעבודה:

במאי 2019 הגישה העותרת תביעה לביה"ד האזורי לעבודה, בה נתבקש צו המורה על החזרתה לתפקידה כדיילת אוויר, וכן נתבעו פיצוים בגין נזקים לא ממונים. לטענת העותרת הועברה מתפקידה בשל פעילותה כחברה במועצת העובדים, ומשום כך יש להחזירה למשרתה. ביום 9.4.2023 דחה ביה"ד האזורי את התביעה. נפסק כי הטענות נגד העותרת אמנם לא נגעו לעבודתה כדיילת אוויר, אולם הפרות המשמעת שיוחסו לה נבעו מהתנהלותה כעובדת. חברות בוועד העובדים אין משמעה שהעובד אינו מחויב עוד לכללי המעסיק, והעובדות מצביעות על כך שהעותרת הפרה את ההסכם הקיבוצי וסרבה לקבל את מרות המעסיק. העונש שהוטל על העותרת ניתן בהסכמת ההסתדרות, מצוי בפררוגטיבה הניהולית של החברה, עומד במבחן הסבירות ואין עילה להתערב בו.

ערעורה של העותרת על פסק הדין נדחה ביום 15.1.2024 ע"י ביה"ד הארצי לעבודה. נפסק, פה אחד, כי הגם שיש לבחון בקפדנות החלטה המתקבלת נגד חבר ועד, כהונה כנציג עובדים אינה מקנה חסינות מפני דין משמעתי, וחופש הביטוי של פעיל התארגנות אינו מכשיר כל אמירה מטעמו. קביעותיו העובדתיות של ביה"ד האזורי מעוגנות היטב בראיות ועולה מהן כי העותרת התראיינה לערוץ 10 חרף האיסור המפורש לעשות כן, ללא תיאום ושלא בהקשר של סכסוך עבודה, ואף הכחישה זאת לאחר מכן. מדובר בהפרת משמעת חמורה, אשר הענישה שהוטלה בגינה ע"י ועדת המשמעת אינה חורגת ממתחם הענישה ההולם.

כנגד פסק דין זה הוגשה העתירה, שכללה טיעונים שונים, אך התמקדה בכך שבית הדין הארצי שגה משלא הכיר בזכותה החוקתית של העותרת לחופש ביטוי, ובכלל זה לא איזן כהלכה בין זכות העותרת לחופש ביטוי ארגוני לבין הפררוגטיבה של אל על כמעסיקה.

הכרעה:

בית המשפט העליון (בפסק דין של השופט יצחק עמית אליו הצטרפו שני חברי ההרכב האחרים) דחה את העתירה מבלי להדרש לתגובת המשיבים.

בפתח הדברים חזר בג"צ על ההלכה לפיה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם נתגלתה בפסיקת בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה.

על אף ניסיונה של העותרת לשוות לעתירה נופך עקרוני תוך הסתמכות על הזכות לחופש הביטוי – אין הצדקה להתערבות בג"צ במקרה זה. הזכות החוקתית לחופש הביטוי היא אכן חלק מתחומי מומחיותו של בית משפט זה, אלא שהפריזמה של חופש ביטוי ארגוני בתוך מקום עבודה, ובפרט של נציג בוועד עובדים, ראוי שתידון בבית הדין הארצי לעבודה. לגוף הענין, האיזון שערך ביה"ד הארצי בין חופש הביטוי לחופש ההתארגנות הוא ראוי, מה גם ש"מקובלת עלינו הקביעה כי נסיבות המקרה הפרטני מצביעות באופן מובהק על התנהגות אשר חורגת מגבולותיו של חופש הביטוי הארגוני, כך שאין צורך להידרש לאיזון דקדקני בין הזכות לבין פררוגטיבת המעסיק".

העברת העותרת מתפקידה, שהובילה בלית ברירה גם לסיום מינויה כנציגה במועצת העובדים אכן עולה כדי ענישה "ברף הגבוה", אולם אין בכך כדי להצדיק התערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד לעבודה.

משלא נדרשה תגובת המשיבים – לא ניתן צו להוצאות.

בג"צ 2578/24, ליאור קסטוריאנו נ' ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים (ניתן ביום 15.4.2024), בפני כב' השופטים יצחק עמית, יוסף אלרון וחאלד כבוב.