עובדות המקרה:

התובעים, אזרחי מולדובה, הועסקו בעבודות משק בבית מלון בים המלח, אשר מנוהל על ידי המערערת, לתקופות העולות על 9 חודשים. לעבודה הגיעו דרך קבלן כח אדם אשר שילם את שכר עבודתם.  העובדים עזבו את העבודה מיוזמתם בחלוף כשנה, והגישו תביעה כנגד הנתבעת לתשלום שכר עבודה, זכויות סוציאליות ותשלומים נלווים. לטענתם התפטרו עקב אי תשלום מלוא זכויותיהם לרבות קבלת שכרם במזומן, ללא תלושי שכר באופן שלא אפשר מעקב אחר ביצוע התשלומים המגיעים להם. התובעים טענו כי המערערת אחראית לתשלום זכויותיהם כמזמינת השירותים או כמעסיקה ישירה במשותף עם הקבלן.  

המערערת טענה כי ההתקשרות עם קבלן כח האדם נעשתה על פי חוזה מסודר, בו נקבע מפורשות כי הוא יהיה מעסיקם של העובדים המוצבים מטעמו וישא בכל חובותיו כלפיהם. לטענתה,  שולמה לקבלן תמורה מלאה בעבור כלל זכויות עובדיהם, כך שהקבלן נושא באחריות לפרעון הסכומים הנתבעים על ידי העובדים. 

ביה"ד האזורי קבל את התביעה, ופסק כי העסקת התובעים על ידי קבלן כח האדם לא הייתה אותנטית ונעשתה ממניעים פסולים. ביה"ד התרשם כי חוזה ההתקשרות של המערערת עם הקבלן היה חוזה הפסד, שקיפח מראש את זכויות העובדים. בהתאם, נקבע כי המערערת היא מעסיקתם של העובדים ומחויבת בתשלום זכויותיהם.  

על קביעות אלו הגישה המערערת ערעור. השאלה המרכזית שעמדה בפני ביה"ד הארצי היתה הקביעה לפיה המערערת שימשה כמעסיקתם של העובדים והחובות המוטלות עליה ביחס אליהם לאור ההתקשרות המשולשת.

הכרעה:

הערעור נדחה פה אחד, תוך שאושררו קביעות בית הדין האזורי לפיהן המערערת היתה מעסיקה ישירה של העובדים.

העסקה משולשת טומנת בחובה סכנה להתנערות מקיום מלוא החובות להן זכאי העובד. הקביעה מיהו המעסיק במתכונת התקשרות זו, צריכה להעשות לפי מבחנים מהותיים, ולא באופן פורמליסטי.

על מנת להקטין את הסיכון בקיפוח זכויות עובדי הקבלן, בשנת 1996 נכנס לתוקפו חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם. החוק העניק לגיטימיות למערכת העסקה משולשת בה הקבלן הוא המעסיק, אך זאת בכפוף למילוי מערך חובות מקיף המוטל עליו, שנועד להבטיח את השמירה על זכויות העובד המועסק במסגרת זו. בין היתר, נקבעה בחוק חובת רישוי הכפופה לתנאים, באופן המביא לפיקוח על פעילות קבלני כח האדם. בשנת 2011 נחקק החוק להגברת האכיפה, שנועד להרחיב את חובות קבלן כח האדם גם ביחס לקבלני שירותים, ולהטיל אחריות על המזמין כאשר לא ביצע בקורת נדרשת על הקבלן לצורך הבטחת תשלומי עובדיו.

על מנת שמזמין השירות יהנה מהחזקה הקבועה בחוק, לפיה הקבלן שימש כמעסיק של העובד שהוצב אצלו – עליו להוכיח שההתקשרות עם הקבלן עומדת בכל דרישות החוק. כאשר ההתקשרות פגומה, לא תחול החזקה, וההתקשרות המשולשת תבחן לפי ההלכה שקדמה לחוק. הלכה קודמת זו קבעה חזקה הפוכה, לפיה נקודת המוצא בשאלת זהות המעסיק במסגרת העסקה משולשת הינה שהמזמין/המשתמש בשירות הוא המעסיק. המזמין/משתמש נושא בנטל להוכיח כי קיימת התקשרות אותנטית בפועל בינו לבין הקבלן, שלא נועדה למטרות בלתי ראויות ואינה נוגדת את תקנת הציבור. 

המערערת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי ההתקשרות עם קבלני כח האדם שהעסיקו את העובדים נעשתה בהתאם לחוק. המערערת הציגה הסכמי התקשרות, רישיונות של הקבלנים לפעול כקבלני כח אדם וחשבוניות המעידות על תשלומים שהעבירה להם, אלא שראיות אלו אינן מספקות. הסכם התקשרות עם קבלן כח אדם מורשה לתקופה הרלוונטית להעסקת העובד, קושר רק בין שני קודקודים במשולש היחסים – המשתמש וקבלן כח האדםאך לא בין העובד והקבלן. לפיכך, נדרשת תשתית ראייתית נוספת שתקשר באופן קונקרטי בין קבלני כח האדם הקשורים בהסכמים אלו לבין העובדים. אין בקביעה זו בכדי להוות נטל ראייתי כבד, שכן בהתקשרות אותנטית בין משתמש לבין קבלן כח אדם ניתן להציג ראיות רבות דוגמת תלושי שכר, דיווחים לרשויות, אסמכתאות אותנטיות על תשלום המשתמש לקבלן כח האדם בעבור עובד כזה או אחר, ועוד.

להליך צורפו חברות קבלן שאיתן נעשתה ההתקשרות החוזית, אם כי הממונה מטעמן, שהיה הגורם המקשר בין העובדים למערערת לא צורף כצד ולא העיד בהליך, כך שלא הוכח כי בממשק בין הקבלן לעובדים נשא הקבלן במלוא חובותיו כלפיהם.

המערערת חויבה בתשלום הזכויות שנתבעו, לרבות בפיצוי בגין העסקת העובדים ללא תלושי שכר בסך כולל של 83,062 ש"ח. בנוסף, חויבה בתשלום הוצאות התובעים בסך 5,000 ₪ לכל אחד.

ביה"ד מציין כי אינו נדרש בפסק דין זה ליחסי עבודה משולשים שבהם המעסיק בפועל אינו קבלן כח אדם, והכרעה ביחס לתקשרות עם קבלן שירותים הושארה בצריך עיון.

ע"ע (ארצי) 54178-11-22 רויאל טאוור הוטל בע"מ VADIM CEBOTARI – (ניתן ביום 12.11.2023), בפני כב' השופטת חני אופק גנדלר, כב' השופט אילן סופר, כב' השופטת מיכל נעים דיבנר, נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' דורית פרצ'יק.