חוק חיילים משוחררים לא מחייב מעסיק להחזיר לעבודה עובד שהתפטר 4 חודשים טרם גיוסו לשירות מילואים, מבלי לציין את סיבת ההתפטרות, ותוך קבלת מכתב שחרור לכספי פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה

עובדות המקרה:

המערער הועסק ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממחצית שנת 2018 עד ליום 3.11.2019 בו הודיע על התפטרותו לצורך לימודים אקדמים ועיסוקים אחרים. בדיעבד התברר בהליך, כי חודשיים קודם לכן, ביום 16.9.2019 נשלח למבקש צו גיוס לפיו עליו להתייצב לשירות חובה ביום 15.12.19. בפועל מועד הגיוס נדחה לחודש מרץ 2020. המערער שירת בצבא עד חודש נובמבר 2022.

במהלך השירות, הגיש המערער בקשה להתמודד במכרז לתפקיד אצל המעסיק, אך לא נבחר בו. בהמשך, שלח במהלך השירות מכתב בו טען כי חלה על המשיבה חובת להחזרתו לעבודה בתום השירות ומכתב נוסף בו חזר על דרישתו לקראת שחרורו. משהמעסיקה סירבה לדרישה, פנה המערער בבקשה לוועדת התעסוקה למתן צו על החזרתו לעבודה מכוח סעיף 6 לחוק, לפיו חלה על המעסיק חובת השבת לעבודה של חייל שהועסק על ידו טרם הגיוס ולא קבל פיצויי פיטורים במועד הגיוס. הועדה קיימה דיונים ארוכים בסופם נפסק כי לא קיימת למערער זכות חזרה לעבודה מכוח חוק חיילים משוחררים. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, בו טען כי חובת ההשבה לעבודה חלה גם על התפטרות מוקדמת לגיוס, משנדחה מועד הגיוס שלא ביוזמתו.

הכרעה:

המדובר במקרה אשר כפי שציינה הוועדה הוא תקדימי. מיטב העיון בפסיקת בתי הדין או בתי המשפט מעלה שמאז חקיקת סעיף 6 לחוק בשנת 1949, ניתנו מעט מאוד פסקי דין הנוגעים אליו אשר ממילא חסרים דיון מקיף בתכלית החוק, וקדמו לתיקון 7 לחוק משנת 1977.

אין ספק שפרק 2 לחוק הוא פרק "דרקוני" במובן זה שהוא נותן עדיפות מלאה וכמעט מוחלטת לקבלת חייל משוחרר בחזרה לעבודה באופן שגובר על שיקולים רבים אחרים. כך למשל נקבע בפסיקה כי אסור למעסיק לערוך לחיל משוחרר מבחני התאמה בעת השבתו לעבודה. עוד נפסק כי  החשיבות שבהחזרת חייל משוחרר לעבודתו גוברת גם על האינטרס של עובדים אחרים שנקלטו לעבוד אחריו, אף אם היא מחייבת פיטוריהם (סעיף 11 (ב) לחוק).

בשנת 1977 התקבל תיקון מספר 7 לחוק, במסגרתו צומצמה מאוד אוכלוסיית הזכאים לסעדים לפי פרק 2 לחוק. גיל העובד הזכאי הועלה ל- 20 (סעיף 5 א) ונקבע שהוראות פרק 2 לחוק לא יחולו על מי ש"לפני התגייסותו קיבל מבעל המפעל פיצויי פיטורים" (סעיף 6(ב)). כמו כן נקבע הפרק הרביעי בחוק המקנה לחייל משוחרר משירות סדיר שלא חלה חובה להשיבו לעבודה זכות קדימה בשיבוץ על פני מועמדים אחרים לקבלת משרה אצל מעסיקו לשעבר.

אין חולק שהמערער חתם על נספח ב' להסכם העבודה, על פיו הוחל עליו סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ביחס להפרשות בסך 72% מפיצוי הפיטורים המגיעים על פי הדין. במועד התפטרותו לא שולמה לו השלמת פיצויי הפיטורים משנימק את ההתפטרות בנימוקים שאינם מזכים לראות בו כמי שפוטר.

הוועדה קבעה בעניין זה שהפרשות המעסיק לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, עונות על חובת תשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 6 (ב) לחוק. נקבע שהתנהלות המערער במשיכת כספי הפיצויים מוכיחה שבחר במודע לנתק את יחסי העבודה ולא סבר שהוא רוצה לחזור לאותו מקום עבודה. לכך מתווספת העובדה שאחרי דחיית גיוס המערער – הוא לא ביקש לחזור לעבודה עד מועד הגיוס הדחוי, ובכך ניתק את הקשר בין הפסקת העבודה ובין הגיוס.

איני מוצא מקום להתערב בהחלטת הועדה בנסיבות הענין. המערער מצוי בתוך קבוצת המועמדים לשירות שהמחוקק מצא לנכון ובמפורש לתת להם הגנה עודפת, והמקרים בהם הוגשו תביעות מכח סעיף זה מועטים מאוד. יתכן שיהיה מקום להדרש לדיון פרשני עמוק יותר באשר לישום החוק ככל שיותר אנשים המשתייכים למגזר החרדי יתגייסו. אם המקרה הנדיר שלנו יהפוך להיות יותר נפוץ, ייתכן שנעמוד בפני מצב שהחוק גורם יותר נזק מתועלת משמעסיקים יחששו להעסיק אנשים צעירים המשתייכים למגזר החרדי מחשש לחובת העסקה נמשכת עתידית. 

מבחינה פרשנית, הפרשות חלקיות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק לא עונות על דרישת תשלום פיצויי פיטורים על ידי המעסיק, לענין תחולת חובת ההחזרה לעבודה. בכל מקרה, לא ניתן לחייב את העובד לקבל פיצויים חלף זכותו לחזור לעבודה, ויש טעם בטענת העובד כי היה על המעסיק לאפשר לו בחירה מודעת בין משיכת הכספים לבין שמירה על זכותו להשבה לעבודה. עם זאת, על בסיס קביעותיה העובדתיות של הועדה, המערער הוא שהכשיל את האפשרות לברר "בתום לב" אם הוא חפץ לנתק את יחסי העובד או לשמרם, כאשר בחר משום מה להסתיר את סיבת התפטרותו (גיוס). בנוסף, וזה העיקר בעיני, גיוסו של המערער בפועל היה רק כארבעה חודשים מיום התפטרותו. ברור שכוונת המחוקק היא ליצור רציפות בהעסקה אשר מנותקת זמנית רק על ידי ובשל השירות הצבאי. כל ניתוק אחר שבגינו הגיוס אינו בסמוך להתפטרות מוציא את העובד מתחולת החוק.

יש ממש גם בדברי הוועדה הנוגעים לעובדה שהחוק נחקק לפני 75 שנה במצב חוקי ומציאותי שונה בתכלית מזה השורר היום – הן בכל הנוגע לתנאים שחייבו גיוס בזמן מלחמת השחרור; הן בכל הנוגע למשטר ההפרשות לקופות פנסיה אשר חל בו שינוי מהותי והן בכל הנוגע לשוק העבודה ולזכויות נוספות שיש לחיילים משוחררים בקשר אליו. יש בכך שהסעיף האמור לא אוזכר בפסיקה רבת שנים – להעיד שיתכן כי אינו אפקטיבי.

לסיכום – דין הערעור להידחות. עם זאת, מאחר שמדובר בחוק שעניינו זכויות חיילים משוחררים, היה מצופה מהמדינה כמעסיקה שלא לעמוד על קוצו של יוד בעניין והנכון מבחינה מנהלית ומבחינה ציבורית היה למצוא דרך לקבל את המערער לעבודה עם שחרורו. למשל, ברוח החוק, היה בזמן אמת מקום לדעתי לאפשר לו עדיפות במכרז אליו התמודד ואשר ענה על תנאי הסף שלו. אציין שהמדינה הייתה מוכנה לשקול הצעות ברוח זו בדיון שהתקיים היום אך המערער סירב להן בתוקף. לאור  התוצאה מומלץ לשוב ולשקול דרכים לשלב את המערער בעבודה.

לאור האמור בסיום הדברים – אין מקום למתן צו להוצאות.

על"ח (ירושלים) 65827-06-23 חיים יעקב חביב נ' מדינת ישראל – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ניתן ביום 23.05.2024) בפני כב' השופט עמיצור איתם. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור לארצי ביום 23.05.2024.