רקע עובדתי:

המבקשת הועסקה בסוכנות בבעלות המשיבים כשנתיים וחצי ופוטרה. לאחר הפיטורים הגישה תביעה כנגד המשיבים לקבלת תשלומים שונים בגין תקופת העסקתה וסיומה (סע"ש 1594-04-20). תביעתה התקבלה בחלקה ותביעה שכנגד שהגישו המשיבים נדחתה. ערעור שהגישה המבקשת נמחק בהסכמה ללא צו להוצאות.

כשלוש שנים לאחר סיום העסקת המבקשת, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת בטענה כי הפיצה דיבתם רעה בתשעה פרסומים שונים המהווים "לשון הרע" עפ"י חוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשון הרע"). התביעה התקבלה בעיקרה ובית הדין האזורי חייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצוי בגין שמונה מהפרסומים בסך כולל של 190,000 ₪, מהם 50,000 ₪בגין פרסום בכתבה בערוץ טלוויזיה ו – 20,000 ₪בגין כל אחד משבעה שיתופים של פוסטים שחוברו על ידי אחרים בחשבונות המבקשת במדיה חברתית. עוד חויבה המבקשת בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ₪.

המבקשת הגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בטענה כי סיכויי ערעורה טובים, כי המשיבים לא יתקשו לשלם את סכום החיוב אם ידחה הערעור, ומאידך, למבקשת קיים קושי כלכלי ממשי בגיוס סכום התשלום. ביה"ד האזורי דן בבקשה על פי מקבילית הכוחות שבין סיכויי הערעור ומאזן הנזק לצדדים, וקבע כי אין בידיו לאמוד את סיכויי הערעור שטרם הוגש, וכי המבקשת לא הציגה ראית על קושי כלכלי המצדיק עיכוב ביצוע. עם זאת, נפסק כ סך כולל של 210,000 ₪ הוא סכום גבוה לאדם מהישוב וכי יש להתחשב במצבה התעסקותי של המבקשת ובגילה. לפיכך, הורה ביה"ד קמא למבקשת להפקיד את הסכום הנפסק בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור ובכפוף לתוצאותיו.

על החלטה זו הגישה העובדת בקשת רשות ערעור לביה"ד הארצי. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים הן לעצם החיוב בפיצוי והן לעניין שיעורו: הפוסטים ששיתפה בחשבונה היו של אחרים מבלי שהוסיפה להם אמירות כלשהן; הוכח כי הם מהווים אמת בפרסום ולכן חוסים תחת
ההגנות בחוק לשון הרע; מדובר ב"תביעת השתקה" פסולה אשר הופנתה כלפי "החוליה החלשה" ולא כלפי מחבריהם של הפוסטים; מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לקבלת בקשתה הן לנוכח הסכום הגבוה והן בהיותה אדם פרטי שיש לו קושי להשיג את הסכום הנפסק, בעוד שהמשיבה היא חברה מצליחה בעלת משאבים רבים ומוניטין, כך שעיכוב התשלום לא יגרום לה נזק, אם ידחה הערעור.

החברה טענה כי הכלל הוא כי זוכה רשאי לממש פסק דין כספי באופן מידי. עוד נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן הוכח כי העובדת עומדת מאחורי מסירת המידע לפרסום בטלויזיה; הסכום שנפסק בגין הפרסום נמוך בהרבה משיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק לשון הרע; לבקשה לא צורף תצהיר אימות או ראיות כלשהן על מצבה הכלכלי של המבקשת וכי העובדה שהחברה היא איתנה היא שיקול העומד לחובת המבקשת, שכן מוסכם כי החברה לא תתקשה להחזיר את הסכום בו זכתה אם יתקבל הערעור.

הכרעה:

ביה"ד הארצי קבע כי הגם שיש לדחות את טענות המבקשת לגופן, יש מקום לתת רשות ערעור ולקבל את הערעור בחלקו.

אכן, יש לנהוג איפוק בבקשות רשות ערעור על החלטות בדבר עיכוב ביצוע, ולהגבילן בעיקר למקרים של טעות קשה וגרימת עוול. יישום ההלכה בדבר "מקבילית הכוחות" שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות נעשה באופן נכון על ידי ביה"ד, אלא שלטעמנו הוא מוביל לתוצאה שונה במידה רבה.

ביה"ד האזורי צדק בקביעתו כי כאשר הוגשה בקשת עיכוב ביצוע טרם הגשת ערעור – לא ניתן לאמוד את סיכויי הערעור ולבצע איזון בין שיקול לזה למאזן הנזק. מכאן עולה, כי בעל דין המגיש בקשת עיכוב ביצוע טרם הגשת ערעור, אינו פטור מלפרט בבקשה את עיקרי הטענות בערעור שיוגש.

טענות הערעור, כפי שהועלו בבקשת העיכוב שבפניני לאחר הגשת הערעור, מתמקדות בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי בהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב, ועל פניו הן מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שהונחה בפני ביה"ד. גם במישור המשפטי אין מקום לטענה ששיתוף פוסט אינו מהווה הפרת של חוק לשון הרע. פסק הדין המנחה בסוגיה קובע, כי פעולת "השיתוף" (share) להבדיל מפעולת "החיבוב" (like)  מהווה "פרסום" כמשמעו בחוק, כך שכאשר פוסט ששותף כולל לשון הרע – ניתן לחייב את המשתף בפיצוי מכוח החוק. עם זאת, בפסק הדין חויבה המבקשת בפיצוי על בסיס "מכפלות" של פרסומים, מבלי שנבחנה הוראת סעיף 7א(ד) לחוק לפיה "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". לא מן הנמנע כי ישום הוראה זו יכול להביא לצמצום משמעותי של החיוב הכספי בגין פעולת השיתוף של שבעה פוסטים שתוכנם דומה.

גם במישור הדיוני אין לקבל את טענות המבקשת, שכן הפסיקה קובעת כי הנטל אשר מוטל על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין כספי כבד יותר, ועליו להראות כי קיים חשש שנוכח מצבו הכלכלי של הזוכה הוא לא יוכל להחזיר את כספי הזכייה במקרה שיתקבל הערעור, או כי מצבו הכספי של המבקש עלול להיפגע באופן אנוש אלמלא יעוכב ביצוע פסק הדין הכספי. המערערת לא צירפה תצהיר מאומת כדין לבקשתה שיש בו כדי לעמוד בנטל זה, וממילא לא צירפה כל אסמכתאות להוכחת הנדרש לבחינת מצבה הכלכלי של החברה או שלה עצמה.

עם זאת, שתי הקביעות העובדתיות בהחלטת ביה"ד קמא לעניין מאזן הנוחות מקובלות עלינו: המשיבה לא תתקשה להשיב את הסכום אם הערעור יתקבל, בעוד המבקשת, עולה חדשה, תתקשה לשלם את סכום פסק הדין במלואו, שהינו סכום בשיעור גבוה, לנוכח גילה ומצבה התעסוקתי. לנוכח קביעות אלה מסקנת ביה"ד מביאה לתוצאה הפוכה: החיוב בהפקדת סכומים בקופת בית הדין עשוי להיות מיותר שכן אין כל חשש, כפי שנפסק, שלא יעלה בידי המשיבים, הזוכים, להשיב את הסכום אם הערעור יתקבל, ומנגד ההנחה של בית הדין האזורי היתה כי אין למבקשת, החייבת שהגישה את בקשת העיכוב, אפשרות "לגייס" באופן מידי את מלוא סכום פסק הדין, ולכן הפקדתו בקופת ביה"ד לא פותרת עבורה קושי זה.

בשקלול בין סיכויי הערעור למאזן הנוחות על בסיס החומר שבפנינו, מצאנו כי היה מקום לעכב ללא תנאי חלק מהסכום הפסוק וכי לא היה מקום לחייב בהפקדת סכום נוסף. לפיכך, החיוב בגין הפוסטים ששותפו העולה על 20,000 ₪ (חיוב בגין פוסט יחיד) יעוכב, ובהתאמה תעוכב אף מחצית מסכום ההוצאות שנפסקו, כך שסכום של 130,000 ₪בתוספת ריבית כמפורט בפסק הדין מעוכב בזה עד לחלוף 30 ימים ממתן פסק הדין בערעור, ללא צורך בהפקדה. סכום נוסף של 80,000 ₪יעוכב בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד את הסכום הנוסף בקופת בית הדין, או תפקיד ערבות בנקאית בנוסח מקובל בסכום זה, עד ליום 30.10.2025. אם לא יופקד הסכום הנוסף עד למועד הקובע, הוא יועמד לפירעון מידי ללא צורך בהחלטה נוספת.

לאור התוצאה – לא ניתן צו להוצאות.