רקע עובדתי:

התובעת, התאחדות הקבלנים בוני הארץ (להלן:"ההתאחדות") היא ארגון מעסיקים שנוסד בשנת 1948, כאגודה עותמנית, החתום על ההסכמים הקיבוציים בענף הבנייה עם הסתדרות עובדי הבניין והעץ – ההסתדרות החדשה, אשר הורחבו בצווי הרחבה והמסדירים את מכלול תנאי העסקתם של העובדים המועסקים בענף הבנייה. בהליך אוחדו מספר תביעות של ההתאחדות נגד חברות בניה (להלן: "החברות"), לתשלום דמי טיפול מקצועי ארגוני בגין התקופה שבין 2014 עד 2020.

החברות טענו שהן פטורות מתשלום דמי טיפול להתאחדות, לאור חברותן בלשכת הקבלנים, שהיא ארגון מעסיקים. מכח תקנות דמי טיפול, חברות בארגון מעסיקים אחר הפעיל בענף, פוטרת את המעסיק מחובת תשלום דמי טיפול לארגון מעסיקים נוסף. בנוסף נטען, כי שיעור דמי הטיפול שדורשת ההתאחדות חורג מהוראות החוק העותמני על האגודות, וכי התובעת מנצלת את אי כפיפותה לחוק העמותות המחייב דיווח ופיקוח על פעילות כספית, אינה פועלת בשקיפות בגבית דמי החבר והטיפול, ולא הציגה את הקריטריונים לפיהם נקבע שיעורם.

לבקשת הנתבעות, צורפה לשכת הקבלנים כצד דרוש להליך.

לטענת ההתאחדות, על אף שלשכת הקבלנים פעילה מאז חודש מאי 2017, הפעילות הקיבוצית שקיימה כללה חתימה על הסכם קיבוצי כללי מחודש 03/2018, בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית (להלן – הסכם 2018 וההסתדרות הלאומית, בהתאמה) שמעולם לא הוגש לרישום כנדרש בחוק הסכמים קיבוציים, ולא הוצג ולו כתב הצטרפות אחד של מעסיק כלשהו להסכם זה. ההסכמים הקיבוציים המיוחדים הבודדים שהוגשו בהליך בהם לשכת הקבלנים הייתה מעורבת לכאורה, נחתמו עם מעגל מצומצם של מקורבים ללשכה, אשר לא נתנו הטבה ממשית העולה על הקבוע בהסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף הבנייה. רק לאחר צירופה להליך זה, בחודש 05/2022, החלה הלשכה לנסות ליצוק תוכן לפעילותה במישור הקיבוצי, ובחודש 12/2022 חתמה על הסכם קיבוצי מיוחד "המאגד כללים מוסכמים בענייני הסכם קיבוצי" אשר יחול על המעסיקים החברים בה אשר יצטרפו להסכם. עם זאת, גם הסכם זה לא הוגש לרישום כנדרש בחוק, ובמרשם ההסכמים הקיבוצים נרשם כתב הצטרפות אליו של חברה אחת בלבד בלשכה. ההסכם שחתמה הלשכה חסר תוכן ואינו כולל השגים כלכליים כלשהם, למעט הטבה של תוספת מקצועית – שלא הוגשה כל ראיה כי שולמה על ידי החברות לעובדיהן; מחקירה פרטית שערכה ההתאחדות עולה כי משרדי הלשכה אינם מאויישים, ובכל מקרה לא הוכח כי היא פעילה לטובת החברים בה במישור הציבורי או עורכת השתלמויות קידום מקצועי. בפועל, הפעילות היחידה של הלשכה מתבטאת בגבית דמי טיפול נמוכים יותר מאלו שגובה ההתאחדות – כדי לשמש לחברים "מקלט מס".

הלשכה טענה כי היא פעילה בתחום הקיבוצי מאז הקמתה וחתמה על הסכם ענפי עוד בשנת 2018, בצד הסכמים קיבוצים מיוחדים אצל חלק מהמעסיקים החברים בה; כי היא עונה על כל דרישות הפסיקה להכרה בארגון עובדים, הם מבחיינת תקנונה, והן מבחינת פעילותה בשטח, ביצוג מול גופים רגולטורים, הופעה בישיבות ועדות הכנסת, עריכת השתלמויות, ניהול מו"מ קיבוצי עם ארגוני עובדים, השתתפות בועדות פריטטיות ועוד. מאז חתימת ההסכם הראשון הצטרפו אליו כ-50 מעסיקים, ובפועל שכרם של עובדי החברות שהצטרפו להסכם גבוה בכ – 60% משכר עובדי המעסיקים החברים בהתאחדות. עוד טענה, כי דווקא ההסכם שנחתם בין ההתאחדות להסתדרות הכללית הוא הסכם למראית עין, שלא מקנה הטבות כלשהן לעובדים, ורק נועד לשמר את המונופול של שני הצדדים לו בענף הבניה. הקמתה של הלשכה נועדה לייצר חלופה אמיתית למעסיקים בענף הבניה, דמי החבר הנגבים עומדים על שיעור אחיד בסך 1,600 ₪ לשנה (סכום המקובל בעמותות דומות המאפשר גם לקבלנים בתחילת דרכם להתאגד), לעומת סך של 6,000 ₪ עד 12,000 ₪ שגובה ההתאחדות מחבריה. חיוב חברי הלשכה בתשלום דמי טיפול להתאחדות יפגע בחירות ההתארגנות של חבריה, יגרום לעזיבת חברים רבים ויימנע מקבלנים חדשים להצטרף אליה.

הכרעה:

השאלות המרכזיות בהן נדרש ביה"ד להכריע הן האם לשכת הקבלנים היא ארגון מעסיקים, ואם איננה כזו – מהו שיעור דמי הטיפול אותם זכאית ההתאחדות לגבות ממעסיקים שאינם חברים בה.

ביחס למעמדה של הלשכה כארגון מעסיקים, ביה"ד ערך אבחנה חדשנית בין פעילות הלשכה ביחס לשנים נשוא התביעה (2014-2020) לבין פעילותה המאוחרת, לאחר תחילת ההליך, בהתחשב בעקרונות הכלליים של חופש ההתארגנות, היתרון בתחרות בין ארגוני מעסיקים והקשיים הניצבים בפניו של ארגון מעסיקים פורץ.

סעיף 33 (ז) (א) לחוק הסכמים קיבוציים הסמיך את שר העבודה לקבוע בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת, הוראות בדבר חובת מעסיק שחל עליו צו הרחבה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי שהורחב, הכל בשיעור ובתנאים שנקבעו כאמור. מכוח סעיף זה, הותקנו תקנות דמי טיפול, הקובעות כי מעסיק שחל עליו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי המסדיר את שכר העבודה (למעט תוספת יוקר או שכר מינימום), ישלם לארגון המעסיקים שהוא צד להסכם הקיבוצי דמי טיפול בשיעור של מחצית האחוז מסך כל שכר העבודה – שממנו מגיעים דמי ביטוח על פי חוק הביטוח הלאומי ששילם המעסיק לעובדיו – כאשר אלו לא יפחתו מ- 100 ₪ ולא יעלו על מחצית מדמי החבר שמשלמים מעסיקים החברים בארגון. 

תקנה 3 כוללת רשימת מעסיקים הפטורים דמי טיפול, בינהם מעסיק החבר בארגון מעבידים שבין מטרותיו טיפול ביחסי עבודה לגבי חבריו, זולת אם הוכיח ארגון המעבידים הזכאי לדמי הטיפול שארגון המעבידים שהמעביד חבר בו אינו עוסק למעשה בטיפול ביחסי עבודה כאמור. תקנה 4 לתקנות, מסמיכה את ארגון המעסיקים הזכאי לדמי טיפול, לדרוש ממעסיק שאינו חבר בו, פרטים בדבר סך שכר העבודה שממנו משולמים דמי ביטוח לאומי וכן ראיות לחברותו בארגון מעסיקים אחר לצורך בחינת דמי הטיפול בהם הוא חב.

התכלית העיקרית של הפטור מדמי טיפול בשל חברות בארגון מעסיקים אחר היא מניעת כפל תשלומים ממעסיק. לצורך כך יש להוכיח, כי הארגון האחר אכן עונה להגדרת "ארגון מעסיקים". החוק אמנם אינו כולל הגדרה של מונח זה, אולם הפסיקה קבעה במפורט את מבחני ההכרה לארגון מעסיקים, הדומים בעיקרם למבחני ההכרה בארגוני עובדים (קיומו של תקנון, עצמאות, חברות רצונית, קיום של קבע ופעילות ביחסי עבודה). נפסק כי את המונח "פעילות ביחסי עבודה" בתקנות דמי טיפול יש לפרש על פי מהותו של חוק הסכמים קיבוציים, כך שתוכח מצד הארגון פעילות במישור הקיבוצי. בהתאם, הטוען למעמד של ארגון מעסיקים נדרש להציג ראיות ל"פעילות אקטיבית ומתמידה בתחום הסדרת יחסי העבודה הקיבוציים של העובדים בקרב חבריו".

סעיף הפטור אינו עוסק בתחרות שבין ארגוני מעסיקים ואינו כולל תנאים הנוגעים לאיכות פעילותו של ארגון מעסיקים קיים הזכאי לדמי הטיפול. לצורך הפטור מדמי טיפול, ביה"ד נדרש לבחון רק אם הארגון האחר עומד במבחנים להכרה כארגון מעסיקים.

בחינת תקנון לשכת הקבלנים מעלה כי הוא עונה על עיקר דרישות התקנון מארגון מעסיקים. בין מטרות הארגון נקבע במפורש כי יעסוק בפעילות במישור הקיבוצי, ובכלל זאת ניהול מו"מ קיבוצי וחתימה על הסכמים קיבוציים מיוחדים וענפיים.

אלא שבחינת הראיות שהציגה הלשכה מעלה, כי הסכם 2018 שאכן הסדיר נושאים שונים ביחסי העבודה הקיבוציים (עדכוני שכר לעובדים; הקמת ועדת בטיחות וועדה לישוב חילוקי דעות) – לא הוגש לרישום. הסכם 2022 עוסק בכללי הצטרפות של חברי הלשכה להסכם 2018 ותשלום תוספות השכר שנקבעו בו בשתי פעימות, וכן בגבית דמי טיפול. לא הובאו ראיות לרישומו, ועל אף שהוצגו כ – 40 כתבי הצטרפות של מעסיקים בענף הבניה להסכם – רק אחד מהם נרשם כדין. בנוסף, הוצגו 5 הסכמים קיבוציים שחתמה הלשכה עם ההסתדרות הלאומית ונרשמו כדין (אחד משנת 2018, 3 משנת 2022 ואחד משנת 2024 – אשר הלשכה לא היתה צד לו).

בשל המעמד שהקנה המחוקק להסכם הקיבוצי והשלכותיו על צדדים שאינם חתומים עליו, הוא נדרש לעמוד בתנאי סף מוגדרים הקבועים בחוק הסכמים קיבוציים, כולל הגשה לרישום. עצם הרישום של ההסכם אינו קונסטיטוטיבי אך הוא תנאי הכרחי על מנת להקנות לו מעמד של הסכם קיבוצי ולהבטיח פומביות, ודאות ושקיפות של תנאי ההסכם.

ביחס לשנים הרלבנטיות לתביעה (2014 – 2020) לגביהן נתבעו דמי הטיפול, הוגש הסכם קיבוצי מיוחד אחד בלבד אשר נרשם בשנת 2018 – בין חברת א. נ. מידן בע"מ לבין ההסתדרות הלאומית. מלבד הסכם זה, יתר ההסכמים עליהם ביססה הלשכה את טענותיה לא הוגשו לרישום או נרשמו במהלך ניהול ההליך המשפטי, קרי – במועד המאוחר לתקופה שנתבעה. משכך הם פני הדברים, לא שוכנענו כי די בהסכם קיבוצי מיוחד אחד שנרשם כדין על מנת ללמד על קיומה של פעילות קיבוצית אקטיבית ומתמידה לצורך החלת סעיף הפטור. לא ניתן להסתמך על פעילות קיבוצית המאוחרת לשנים בגינן נדרשו דמי טיפול לצורך ביסוס מעמדה של הלשכה כארגון מעסיקים קודם לכן.

מאידך, לא ניתן להתעלם מהקשיים העומדים בפני ארגון מעסיקים 'צעיר'. כפי שהוכח בראיות שהוגשו, הלשכה מונה כ- 200 חברים ומחזורה השנתי לשנת 2021 עמד על סך של כ- 300,000 ₪ – הכנסות מדמי חבר בלבד. ברי כי אמצעיה הכספיים דלים יותר משל התובעת ועל כן יש לבחון את פעילותה על רקע גודלה ויכולותיה ובהתחשב במגבלות של ארגון 'צעיר' ולא פחות חשוב מכך, על רקע התכלית שלשמה נקבע סעיף הפטור – עידוד זכות ההתארגנות של מעסיקים בארגוני מעסיקים לשם קידום ושיפור תנאי ההעסקה בענף כולו. בהתאם, קביעתנו ביחס לאי החלת סעיף הפטור מתייחסת אך לשנים הרלבנטיות לתביעה – קרי עד לשנת 2020. אין באמור כדי לחוות דעה ביחס למעמדה של הלשכה כארגון מעסיקים משנת 2021 ואילך.

ביחס לשיעור דמי הטיפול החברות טענו כי ההתאחדות, שמאוגדת כאגודה עותומנית, מנצלת את העובדה שחוק העמותות אינו חל עליה, והיא פטורה מחובות דיווח ובקורת, ולכן אינה פועלת בשקיפות בגביית דמי הטיפול ודמי החבר. כך, בשנים מסוימות ניתנו הנחות לחלק מחבריה בעוד בשנים אחרות הוגשה נגדה תובענה יצוגית בשל גבית דמי חבר מעל הסכום המותר מחבריה בבאר-שבע. בכל מקרה, מכח החוק העותומני תקרת הסכום שרשאית ההתאחדות לגבות כדמי טיפול היא 472 ₪ לשנה.

ההתאחדות השיבה כי למרות היותה אגודה עותומנית, החברות בה היא רצונית ולכן אין מגבלה על שיעור דמי החבר שהיא רשאית לגבות. בנוסף, מכח תקנות השקיפות משנת 2021, הוחלו על אגודות עותומניות חובות דיווח על פעילותן הכספית. אגודות עותומניות נוספות פעלו עד כה באותה דרך וגבו דמי חבר בשיעור העולה על החוק (כגון, ההסתדרות הכללית, התאחדות התעשיינים, לשכת עורכי הדין, ועוד). המקרה בבאר-שבע היה מקרה חריג, שאינו מהווה ראיה לפעילות לא כשרה.

ביה"ד קבל את טענת התאחדות, בהסתמך על הוראות תקנות דמי טיפול: שיעורם של דמי הטיפול נגזר בראש ובראשונה, משכר העבודה של עובדי הנתבעים בתקופה הרלבנטית, כאשר הסכום המינימלי לא יפחת מ- 100 ₪ ולא יעלה על מחצית מדמי החבר שהיו משלמים הנתבעים לו היו חברים בתובעת. משכך, הנחת המוצא היא שהיה על הנתבעים למסור את הפרטים הנדרשים בהתאם לתקנות דמי טיפול ולשלם בהתאם לנתונים הללו.

ההתאחדות הציגה ראיות ביחס לפרסומים שהוצאו לחברים בשנת 2014 מהם עולה כי שיעור דמי החבר נע בין 6,000 ₪ ל – 9,400 ₪. המצהיר מטעמה נתן  פירוט בדבר ההנחות הניתנות בתשלום דמי חבר בשל גיל, הקדמת תשלום וכיו"ב. תמיכה לגרסה זו נמצאה בהודעות שהופצו לארגונים המקומיים בדבר גובה דמי החבר ובהן טבלה המפרטת את דמי החבר ואת ההנחות הניתנות במקרים שונים. מכח אלו נתקבלה טענת ההתאחדות שהמקרה של גבית יתר בבאר שבע אכן היה חריג.

הטענה למגבלה כספית על שיעור דמי החבר מכח החוק העותומני נדחתה, הן לאור הספק הפרשני ביחס להוראות החוק, הן לאור אופי הפעילות הדומה של אגודות עותומניות אחרות ובעיקר לאור העובדה כי את הסכום הנקוב בחוק יש לשערך, ולהתאים לשנים אליהן מתייחסת התביעה. השערוך מביא לתקרה של כ – 30,000 ₪, שעולה בהרבה על דמי החבר ודמי הטיפול שנתבעו ע"י ההתאחדות.

לאור התוצאה – חויבו כל אחת מהנתבעות בתשלום דמי טיפול להתאחדות בשיעורים המותאמים  לשנים בגינן נתבעה כל חברה בתקופה הרלוונטית. בנוסף, חויבו חמשת הנתבעות בתשלום בסך כולל של 20,000 ₪ בגין הוצאות (4,000 ₪ לכל נתבעת). לא נפסקו הוצאות לחובת הלשכה שמעמדה היה כשל "צד דרוש".