מעסיק אינו פטור מתשלום דמי מחלה עבור התקופה בה משולמת לעובד קצבת אובדן כושר עבודה

עובדות המקרה:

התובע עבד בנתבעת החל משנת 2009 כמכין בצק למאפים, לחמים ובגטים. ביוני 2021 עבר התובע תאונת דרכים אשר לאחריה לא שב לעבודה עקב אי כשירות רפואית. הנתבעת שילמה לתובע עקב ההיעדרות סכום של 26,500 ₪ שהוצג כ"הלוואה לפנים משורת הדין", אשר הוסכם כי יוחזר ע"י התובע לנתבעת. בחודש אפריל 2022 סיימה הנתבעת את העסקת התובע בפיטורים לאור מצבו הרפואי והיעדרותו הנמשכת מהעבודה. במסגרת גמר החשבון, קיזזה הנתבעת מהסכום ששולם לתובע את סכום ה"הלוואה" ששולם לו בתקופת ההיעדרות.

התובע הגיש כתב תביעה נגד הנתבעת בשורה של עילות: הפרת חוק הודעה לעובד – אי מסירת הודעה על תנאי עבודה; אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים; הפרת חוק הגנת השכר – אי מתן תלושי שכר תקינים; הפרשים עבור ימי חג; הפרשי פדיון חופשה שנתית; הפרשי דמי הבראה; הפרשי הפרשות לביטוח פנסיוני; והחזר הסכום של 26,500 ₪ ששולם לתובע בתקופת ההיעדרות וקוזז מפיצויי הפיטורים ששולמו לו.

הכרעה:

תביעת התובע התקבלה בחלקה, אנו נתמקד בסיכום זה בחלק המשמעותי משפטית – התביעה לתשלום החזר ה"הלוואה" ששולמה לתובע בגין תקופת ההיעדרות וקוזזה במסגרת גמר החשבון.

אין מחלוקת בין הצדדים שלאחר התאונה שעבר התובע ביוני 2021, הוא היה באובדן כושר עבודה. הנתבעת טענה כי הסכום ששילמה לתובע – 26,500 ₪, לא התחייב מכוח הדין אלא היה בגדר "דמי קיום ומחייה" ששולמו לתובע לפנים משורת הדין. לטענת הנתבעת, ברור שהתובע לא זכאי היה לדמי מחלה בתקופה זו "מפאת כפל תשלומים עתיים", והנתבעת לא ניכתה את הסכום גם כשהתובע החל לקבל תשלומים מהביטוח הלאומי ומחברת הביטוח. רק בגמר החשבון מצאה הנתבעת לנכון לנכות את הסכום האמור.

בית הדין דחה מכל וכל את טענת הנתבעת כי מדובר היה ב"הלוואה", וקבע כי לאחר תאונת הדרכים, הנתבעת הייתה מחויבת לשלם לתובע דמי מחלה ללא כל התניה, והתשלום ששולם לתובע היה למעשה דמי מחלה במסווה של הלוואה.

הנתבעת טענה עוד כי התובע אינו זכאי לתשלום כפל – הן מהנתבעת והן מחברת הביטוח או המוסד לביטוח לאומי. התובע מנגד טען כי סעיף 11 לחוק דמי מחלה מחייב לשלם דמי מחלה במקביל לתשלומי אובדן כושר עבודה מקרן פנסיה, שכן אלו אינם תשלומים על פי חיקוק אלא על פי חוזה.

בית הדין סקר את הפסיקה הנוגעת לשאלת היחס בין תשלום דמי מחלה ע"י המעסיק לתשלום קצבת אובדן כושר ע"י המבטח הפנסיוני, וקבע כי במקרה שבפני בית הדין כלל לא הוכח מקור הסכומים ששולמו לתובע, ובהתאם דחה את טענת הנתבעת לתשלומי כפל.

בית הדין לא הסתפק בהתייחסות לעובדות המקרה הספציפי, וקבע כי ככלל "מקורות התשלום בעניין דמי מחלה ובעניין אובדן כושר עבודה הם מקורות נורמטיביים שונים ומסלולי זכאות שונים מהם זכאי התובע להיפרע, כל מקור בתורו – מקורות אשר דרים בכפיפה אחת. במילים אחרות, תשלום מכוח מקור נורמטיבי חוזי אינו פוטר את הנתבעת, היא המעסיקה, מחובתה לתשלום דמי מחלה מכוח חוק". בית הדין השתית קביעה זו על מספר נימוקים, חלקם נוגעים לנסיבות המקרה הספציפי וחלקם כלליים.

בהקשר הכללי, קבע בית הדין כי אמנם צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק הוא תוצר של אקט חקיקתי מובהק והוא בגדר תקנה, אולם לא ניתן לראות בתשלום מכוח סעיף פרנצ'יזה (סעיף המעניק לעובד תשלום קצבת אובדן כושר רטרואקטיבית לחודשי ההיעדרות השני והשלישי) כתשלום מכוח חיקוק, אלא כתשלום חוזי. יתרה מכך, בית הדין הזכיר גם את הקביעה בפסיקת בית הדין הארצי בעניין ליליאן לנדסברג, לפיה הבחירה בידי העובד האם לבחור מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה.

בית הדין פסק על רקע אלו, כי משיקולי "מדיניות משפטית", המעסיק אינו רשאי לקזז כספים שקיבל עובד מקופת גמל בעד אובדן כושר עבודה ואין בכספים אלו כדי לפטור את המעסיק מלשלם את דמי המחלה, שכן ביטוח אובדן כושר עבודה וכן סעיף פרנצ'יזה הוא ביטוח וולונטרי פרטי. בית הדין הביע חשש כי אם תינתן אפשרות הקיזוז למעסיק, מעסיקים ילחצו על עובדיהם לקנות ביטוח מורחב הכולל אובדן כושר עבודה ויתערבו בבחירת עובדיהם בעניין זה. בנוסף, עלול להיגרם מצב אבסורדי שבו עובד שיבחר להסיט את דמי הגמולים לטובת פנסיית זקנה בלבד, יהיה במצב טוב יותר מעובד שיבחר להסיט את הכספים לטובת אובדן כושר עבודה, שכן המעסיק בעצם "יהנה" מפירות בחירתו של האחרון. עוד נימק בית הדין כי קצבת אובדן כושר עבודה משולמת ככלל רק לאחר תקופת המתנה בת שלושה חודשים, ותשלום דמי המחלה נחוץ כדי שלא לפגוע ברמת השתכרותו ורמת חייו של העובד בתקופת ההמתנה.

לאור האמור, קבע בית הדין כי לא נמצא טעם כלשהו לקיזוז הסכום של 26,500 ₪ מגמר החשבון שנערך לתובע, ועל הנתבעת לשלם סכום זה לתובע.

פסק הדין ניתן ביום 1.10.2024, כך שהמועד להגשת ערעור טרם חלף.

הערת המשרד: הקביעה האמורה בפסק הדין של בית הדין האזורי שנויה במחלוקת, ניתנה על רקע תשתית עובדתית ספציפית ובעייתית, אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הארצי ואף נתונה לפרשנות כשלעצמה. מומלץ למעסיקים לקבל ייעוץ פרטני בנושא, בהתאם לנסיבותיו של המעסיק הספציפי ושל המקרה הספציפי.

סע"ש (ת"א) 33317-10-22 עלא כחיל נ' אליאס אריה ויעקב – מאפיית הגבול (ניתן ביום 1.10.2024) בפני מותב בראשות כב' השופט דורון יפת, נציגת ציבור (עובדים) גב' כרמלה קול אמן, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' אידה שפירא.