רקע עובדתי:

התובע הועסק כפקח בסיירת הירוקה אצל הנתבעת (להלן: "הרשות") במשך כ – 24 שנים. ביום 7 לאוקטובר 2023 גויס לשירות מילואים, בו שירת לסירוגין במשך כשנתיים וחצי למעלה מ- 600 יום, בתפקיד קצין איתור נעדרים.

ביום 17.4.25 פירק התובע פינת הנצחה שהוקמה במשרדי הרשות עבור אוהד יהלומי ז"ל אשר שימש כמנהל מרחב דרום לשעבר ברשות, נחטף ונרצח באירועי שבעה באוקטובר (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע נקרא התובע לשיחה אצל מנכ"לית הרשות, לאחריה זומן לשימוע לפני פיטורים. במכתב הזימון הונחה התובע שלא להתייצב לעבודתו עד החלטה בשימוע. לאור שירות המילואים הממושך של התובע נדחה השימוע במשך 8 חודשים, ולבסוף נערך כאשר מטעם התובע התייצב בא כוחו ונכח בו גם נציג ועד עובדי הרשות. מאחר ובשימוע הועלו טענות ביחס למצב בריאותו של התובע הוא התבקש להציג מסמכים רפואיים תומכים. בסיום השימוע הוחלט כי התובע לא יוכל להמשיך לשמש בתפקידו אולם אם תינתן הסכמתו הוא ינויד לתפקיד אחר. התובע לא השיב להצעה ופנה לביה"ד, כאשר לאחר הדיון הוצע לו תפקיד פקח ביחידת דוד בדרום. התובע סרב להצעה בשל המרחק הגאוגרפי ממקום מגוריו ובנוסף טען כי התפקיד נחות לכישוריו. הרשות טענה כי התפקידים להם שואף התובע טעונים מכרז, כי אינו בעל מבנה אישיותי המתאים למלא תפקידי ניהול וכי היא מסיעה את עובדיה על חשבונה גם למקומות מרוחקים מביתם. משהתובע עמד בסירובו לשמש בתפקיד – התנהל ההליך בפני ביה"ד בו נתבקש צו לביטול פיטורים והחזרה לעבודה וכן נתבעו סכומים כספיים בגין השעיה ופיטורים שלא כדין, תוך הפרת חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט – 1949 (להלן: "חוק חיילים משוחררים") ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך כולל של 390,000 ₪.

לטענת התובע, הוא מושעה מעבודה למעלה משנה, ללא שיש לכך בסיס חוקי או הצדקה עניינית. הרשות הפרה את חוק חיילים משוחררים משפתחה נגדו הליך פיטורים בעודו משרת במילואים, וכי יש קשר בין השירות לבין פיטוריו; עוד טען להפרת הוראות סעיף 8 לצו ההרחבה בעניין משרתי המילואים ובני זוגם וצבירת חופשה שנתית לעובדים מסוימים שפורסם ברשומות ביום 12.2.2025 (להלן: "צו ההרחבה למשרתי מילואים"), המחייב את הרשות לשמור לעובד שמשרת במילואים את עבודתו ואוסר עליה לקחת מהעובד מטלות, גם אם ממשיכים לשלם את שכרו; "האירוע" הוקצן, שכן לא מדובר בפירוק של גלעד אלא בהזזתו, וממילא החפצים הוחזרו למקומם אופן מיידי ע"י עובדים אחרים; לטענתו אין הוא סובל מבעית יחסי אנוש, אלא מבעיות נפשיות שנגרמו לו בשירות המילואים המתמשך, המחייבות התחשבות מיוחדת וענישה קלה ומידתית.

לטענת הרשות, התובע זומן לשימוע על רקע יחסי אנוש לקויים, שבאים לידי ביטוי במשובים שנערכו לו במהלך שנות עבודתו. פירוק עמדת ההנצחה לאוהד יהלומי היה ביטוי בוטה במיוחד לבעיית יחסי האנוש שלו, כאשר גם לאחר האירוע הגיב באופן מתריס כלפי עובדים שהתלוננו על המעשה הלא ראוי.

אכן, יש לגלות רגישות, אנושיות והבנה כלפי עובדים שמתמודדים עם השלכות נפשיות של תקופת המלחמה ושירות המילואים, אולם ההכרה בקושי נפשי אינה יכולה להוביל למסקנה שמקום עבודה נדרש להשלים עם התנהגויות פוגעניות, השפלות או יצירת סביבת עבודה עוינת כלפי עובדים אחרים.

הרשות פעלה בעניינו של התובע בשיתוף והסכמת נציגות העובדים, הוצע לו תפקיד אחר ולמעשה – עד היום התובע לא פוטר. משכך לא הופרה כל הוראה חוק בעניינו. מאזן הנוחות נוטה לטובת אי מתן צו החזרת התובע לעבודה, שיש בה פגיעה בסמכויות הניהול של המשיבה והתערבות לא מקובלת ביחסים הקיבוציים המתקיימים בה.

הכרעה:

פיטורי התובע הנעוצה בשל יחסי אנוש לקויים הם לגיטימיים; גם אם התובע סבל ממצב נפשי קשה, יש לגלות כלפיו התחשבות אך אין לקבל התנהלות פוגענית מצידו כלפי שאר העבדים

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר כישוריו ומקצועיותו של המבקש בתפקידו וכי תפקודו המקצועי היה מוערך מאד. המחלוקת העיקרית היא אודות התנהלותו הבין-אישית, אשר הובילה למסקנה כי אינו מתאים לתפקיד הנוכחי ולפן הניהולי שבו. כעולה מהמסמכים מתיקו האישי של המבקש, עוד בשנים קודמות קיימות עדויות על בעיות וליקויים ביחסי האנוש וקושי בהתנהלות בין אישית מול גורמים שונים, הן מול קולגות, הן מול בכירים, ברשות ומחוצה לה.  אירוע פירוק פינת ההנצחה עורר הדים רבים וסערה בקרב עובדי המשיבה, והדבר התבטא בהתכתבויות בקבוצות הוואטסאפ של העבודה. ניכר כי המבקש לא ראה כל פסול במעשיו, לא בעצם פירוק עמדת ההנצחה ולא בפגיעה הרגשית בחבריו לעבודה.

טענת המשיבה שלפיה העילה לסיום עבודתו של המבקש היא התנהלותו הבינאישית, לא נסתרה. יתר על כן, במישור עילות הפיטורים שוכנענו כי המשיבה פעלה כראוי בהציעה למבקש ניוד לתפקיד אחר טרם ההחלטה על פיטוריו ורק כאשר התובע סירב לניוד המוצע, פעלה להפסקת עבודתו. עוד יצוין כי לא נסתרה טענת המשיבה כי הפיטורים נעשו בהסכמת ועד העובדים ובמסגרת סמכותה המלאה של מנכ"לית הרשות.

יש צדק בטענת המשיבה לפיה מצבו הנפשי של המבקש ראוי לרגישות ולהבנה, אך הוא אינו יכול לשמש כהצדקה להתנהגות פוגענית או ליצירת סביבת עבודה עוינת כלפי עובדים אחרים. חובת מעסיק היא כלפי כלל העובדים בארגון, ולא רק כלפי העובד המתמודד עם קושי, ובוודאי כאשר לקושי זה השלכה על עובדים אחרים.

עילת פיטורים מוצדקת כפופה בכל מקרה להגדרת התקופה המוגנת מפני פיטורים בחוק ובצו ההרחבה

קיומה של עילת פיטורים כפופה לבחינת טענות המבקש לתחולת הגנות המיוחדות הקבועות בחוק החיילים המשוחררים וצו ההרחבה למשרתי מילואים.

לטענת התובע, פוטר בניגוד להוראות סעיפים 41א(א1)-41א(ב) לחוק החיילים המשוחררים, וכן להוראות צו הרחבה למשרתי המילואים בתוך התקופה המוגנת (בת 30 ימים לפי חוק החיילים המשוחררים, ו/או 60 ימים לפי צו ההרחבה למשרתי מילואים) לאחר שירות מילואים, שבעקבותיו חלה החמרה במצבו הנפשי, וזאת ללא היתר מוועדת התעסוקה כמתחייב בחוק.

הוראות החוק אוסרות פיטורי עובד לחלוטין שעה שמתקיים קשר סיבתי בין פיטורי העובד לבין שירות המילואים. הוראות החוק מוסיפות וקובעות כי גם כאשר הפיטורים אינם נובעים משירות המילואים, קיימת תקופה מוגנת שבה אסורים הפיטורים (ללא היתר ועדת התעסוקה) במשך  30 ימים לאחר תום שירות המילואים (שנמשכו מעל יומיים רצופים) או 60 ימים על פי צו ההרחבה למשרתי מילואים.

התובע אינו טוען כי פוטר בזמן או עקב זמני שהותו בשירות מילואים (במעגל הרחב). לטעמנו אין יסוד לטענת המבקש כי היותו נפגע בפוסט טראומה עקב שירות המילואים נכללת במסגרת האיסור המוחלט. עם זאת, האיסור במעגל הצר נועד לשמור לעובד על מקום עבודתו בתקופת שירות המילואים ולאפשר לו (בדומה לאשה בתקופה המוגנת מכח סעיף 9 לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954) לחזור ולהשתלב בעבודה בתקופה שלאחר שירות המילואים.

במועד קבלת החלטת הרשות, ביום 28.1.26, חלפו 28 ימים ממועד סיום שירות המילואים של התובע. זאת ועוד, גם אם תתקבל טענת הרשות כי בעת הגשת הבקשה לבית הדין טרם פוטר התובע וכי פיטוריו נעשו רק לאחר שדחה את הצעתה לניוד (במהלך ההליך המשפטי), אין חולק כי גם בתקופה זו שהה התובע בתקופת מילואים או במסגרת תקופה מוגנת.

הרשות טענה כי בתחילה כלל לא פיטרה את התובע אלא ניידה אותו לתפקיד אחר, כאשר נימוקיה אינם קשורים לשירות המילואים.

אלא שהגנות החוק והצו רחבות יותר וחלות לא רק ביחס לפיטורי משרת מילואים. הוראות חוק חיילים משוחררים קובעות כי המעסיק "לא יפגע בהיקף המשרה או בהכנסה של עובד בלא היתר". לצידם, נקבע בהוראות סעיף 8.1  לצו ההרחבה למשרתי מילואים כי:

"נוסף על האיסור הקיים בדין על פגיעה בהיקף המשרה או בהכנסה של משרת המילואים בתקופת שירות המילואים וגם בתקופה של 30 ימים שלאחר תום שירות המילואים, המעסיק לא יפגע בתנאי עבודתו של משרת המילואים, לרבות ניודו לתפקיד אחר, הוספת או גריעת מטלות, בתקופה זו וגם בתקופה של 30 הימים העוקבים ל-30 הימים שלאחר תום שירות המילואים" 

ובסעיף 9 לצו ההרחבה נקבע:

"אין באמור בסעיפים 5, 6, ו-8 לעיל כדי לגרוע מסמכויות ועדת התעסוקה כמפורט בסעיפים 21 ו-41א לחוק."

מכאן, כי גם לצורך הניוד, היה על המשיבה לפנות לקבלת היתר ועדת התעסוקה.

משאין מחלוקת כי לא הייתה כל פנייה לוועדה, וממילא לא ניתן היתר על ידה, אין מנוס מהמסקנה כי הפיטורים בטלים ועל הרשות להשיב את התובע לעבודה בסיירת. אין באמור כדי לגרוע מזכויות הרשות לנקוט בדרכים הקבועות בדין לאחר התקופה המוגנת או במסגרתה ככל והיא עדיין חלה.