מתכונת חלוקת שעות כוננות בין עובדות המדינה אמנם אינה נגועה באפליה – אך ההחלטה לגביה התקבלה באופן פגום, המחייבת בחינה מחודשת ע"י המעסיק.

עובדות המקרה:

ערעור שהוגש מטעם מדינת ישראל על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה, במסגרתו נתקבלה באופן חלקי תביעת המשיבות, אחיות בהכשרתן, המכהנות או כיהנו בתקופות הרלוונטיות לתובענה כמנהלות הסיעוד בבתי חולים פסיכיאטריים או מרכזי בריאות נפש שונים שמפעילה המדינה (להלן: מוסדות בריאות נפש") להפליה בשיטת תשלום תוספת הכוננויות לה הן זכאיות. ביה"ד האזורי קבע כי החלטת המדינה ביחס למתכונת חלוקת הכוננויות בין המשיבות אינה מפלה אך לוקה בפגמים, והורה למדינה לבחון אותה מחדש ולתקנה ביחס למשיבות למפרע, ממועד הגשת התביעה ואילך.

פסק הדין האזורי:

ככלל, עובד עשוי להיות זכאי לתגמול עבור עצם זמינותו מעבר לשעות העבודה הרגילות, ובתמורה הוא עשוי להיות זכאי  לתשלום כוננויות. עיגון הזכאות לתשלום הכוננויות יכול שיהא בהסכם ("כוננויות הסכמיות") או מכוח הפררוגטיבה הנתונה למדינה כמעסיקה ("כוננויות מתוכננות"). 

אחיות במוסדות בריאות הנפש עשויות להיות זכאיות לכוננויות משני סוגים:

הראשון, כוננויות ייעודיות לאחיות. קרי, רק אחיות זכאיות לקבלן, והן מחולקות לאחיות על ידי מנהלות הסיעוד. כיוון שיש קושי בכך שמנהלת סיעוד תקצה לעצמה את הכוננויות הרי שהנהלת המוסד הרפואי מקצה כמות מסוימת של כוננויות מתוך המכסה למנהלות הסיעוד. ההליך אינו עוסק בכוננויות מסוג זה.

השני, כוננויות מתוכננות המיועדות לכלל עובדי המוסד הרפואי, ולא לסקטור מסוים, והן מחולקות בין העובדים השונים של המוסד הרפואי על ידי הנהלת המוסד הרפואי ובהתאם לשיקול דעתה. כוננויות אלה כונו בפסק דינו של בית הדין האזורי "הפול הרביעי".

בנוסף, אחיות ראשיות בעלות תפקיד ניהולי, זכאיות לתוספת שכר הסכמית הנקראת "תוספת מינהל". תוספת זו מעוגנת בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 3.6.1999. תוספת המינהל נקראה בעבר "כוננות מנהלית", והכללים לקבלתה נקבעו בהסכם קיבוצי משנת 1979. בהתאם להסכמה משנת 1981 התוספת שקולה ל-20-25 כוננויות ושיעורה משתנה ותלוי במספר מיטות האשפוז.

העובדות טענו, בתמצית, כי הופלו לרעה בחלוקת הכוננויות המתוכננות הן ביחס למנהלות סיעוד בבתי חולים כלליים וגריאטריים (קרי, אפליה בין מוסדית) והן ביחס לעובדים אחרים במוסד בריאות הנפש בו הן הועסקו (קרי, אפליה פנים מוסדית). טענת האפליה הפנים מוסדית, המצויה במוקד הערעור, נסמכה על דרישת הסף שקבעה המדינה לפיה תפקידן חייב זמינות מעבר לשעת העבודה בעוד ניתוח בעלי התפקידים במוסד בו הועסקומעלה כי לפחות חלק מהם קיבלו את הכוננויות למרות שלא נדרשה ממנו זמינות מעבר לשעות העבודה.

לטענת המדינה, ההחלטה על מתכונת חלוקת הכוננויות מתבצעת לפי התקשי"ר ומצויה בשיקול דעתם של מנהלי בתי החולים, ונסמכת על צרכי העבודה. הנהלות בתי החולים העדיפו, מטעמים מקצועיים, להקצות כוננויות מתוכננות לבעלי תפקיד אחרים, שלא מקבלים תשלום עבור זמינותם, ולא למנהלות הסיעוד, שמקבלות תוספת ניהול המגלמת כבר תשלום עבור כוננות.

ביה"ד קבע כי תקציב הכוננויות למוסדות בריאות הנפש נקבע ע"י משרד הבריאות על בסיס שנתי. מוסדות שונים קיבלו מכסה שנתית שונה של כוננויות מתוכננות וגם ההקצאה למוסד רפואי אינה קבועה, אלא היא משתנה על פני ציר הזמן בהתאם לצרכים ולאפשרויות התקציביות. מאידך, בכל הנוגע לחלוקת התקציב הפנימית, למשרד הבריאות תפקיד פיקוחי בלבד הנוגע להעדר חריגה מהמכסה הכוללת. הנהלות בתי החולים הן הגורם המוסמך להחליט בדבר הקצאת כוננויות לתובעות בהתאם לצרכים הקיימים בכל אחד מבתי החולים. במוסדות בריאות הנפש אשר בהם הועסקו העובדות אכן בעלי תפקידים שונים ומגוונים קיבלו כוננויות אלה.

טענת העובדות לאפליה בחלוקת הכוננויות ביחס למנהלות סיעוד בבתי חולים לא ממשלתיים – נדחתה, משמעסיקים שונים רשאים להעניק לעובדיהם תנאי העסקה שונים. אפליה נבחנת ביחס לעובדי אותו מעסיק. הטענה לאפליה פנים מוסדית (התנית הכוננויות בזמינות לעבודה נוספת עבור מנהלות הסיעוד וויתור על דרישת סף זו ביחס לבעלי תפקידים אחרים) – נתקבלה. ביה"ד קבע כי לא הוכח כי תוספת הניהול שקבלו מנהלות הסיעוד היתה חלופה לתשלום כוננויות, ולראיה גם במוסדות בריאות מקבילים מנהלות סיעוד מקבלות תוספת זו ובנוסף – תשלום כוננויות. מעבר לכך, משהוכח כי מנהלות הסיעוד אכן נדרשות להיות זמינות לעבודה מעבר לשעות הרגילות, מתבקשות להשיב לשיחות יעוץ טלפוניות לאחר שעות העבודה ואף מוקפצות לעבודה חזרה, בעוד בעלי תפקידים אחרים מקבלים את הכוננויות ללא צורך בעמידה בדרישת הסף של זמינות לעבודה (מהנדס ראשי, מנהלת מדור שכר, מנהל עבודה, מנהל ענף חשבונאות, סגן קב"ט, יועץ משפטי, מנהלת משאבי אנוש, ראש צוות גינון ועוד) – עבר הנטל למדינה להראות מדוע יש הצדקה להפנות דרישת סף שכזו רק כלפי מנהלות הסיעוד. המדינה לא הציגה את "… השיקולים שבבסיס ההחלטה של כל אחד ממנהלי בתי החולים בהם עבדו התובעות לחלוקת הכוננויות מהפול הרביעי" למרות שניתנו לה הזדמנויות לכך. בפועל, אף מנהל בית חולים לא העיד על שיקולי חלוקת הכוננות על ידו במוסד שבניהולו.

על בסיס קביעות אלו ובהתחשב בחוסר בנתונים המצויים בידי המדינה בלבד, ניתן צו המורה למדינה להנחות את כל אחד מבתי החולים לרפואת הנפש להציג החלטה ביחס למכסת הכוננויות שתוקצה לכל אחת מהתובעות, בהחלטה מנומקת שתמסר ע"י כל הנהלה תוך 60 יום. בטרם קבלת ההחלטה, ובפרק זמן של עד 30 יום קודם לקבלתה, תנתן לכל תובעת זכות לפנות באופן מסודר בדרישה מנומקת הנתמכת בראיות, ביחס למכסת הכוננויות לה היא זכאית בגין עבודתה, הן באשר לאופי העבודה והן בהשוואה לבעלי תפקידים אחרים במוסד. החלטתו הסופית של כל מוסד בריאות ביחס למכסת הכוננויות הנתבעת תנתן תוך התיחסות לטענות כל תובעת על פי נסיבות הענין.

הכרעה בערעור:

בערעורה, טענה המדינה כי לעובדות אין זכות קנויה לקבל כוננויות שאינן הסכמיות. זמינות אינה מחייבת בהכרח נתינת תגמול, שכן המדובר בזכות עודפת. בסופו של יום חלוקת הכוננויות נתונה לשיקול דעתו הרחב של המעסיק בכפוף לבחינת תום הלב. לא היה מקום להעביר את הנטל לכתפי המדינה כמעסיקה שעה שהעובדות לא הניחו ולו ראיה ראשונית לקיומה של הפליה בהעדר ביסוסה של קבוצת שיוויון רלבנטית. מנגד, המשיבות תמכו בפסק הדין האזורי.

נפסק:

נקודת המוצא היא כי "שעות כוננות אינן "שעות עבודה" עודפות או נוספות המזכות בגמול לפי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951, אלא מדובר בהסדר אשר נועד ליתן לעובד תגמול עבור עצם זמינותו מעבר לשעות העבודה, כאשר ככל שהוא נדרש לממש זמינות זו משולם לו תשלום נוסף ונפרד בגין עבודתו. הסדרי תשלום עבור כוננות  אינם מעוגנים בחוק ואין הם חלק ממשפט העבודה המגן.

אשר לשאלת שיעור התגמול המשולם לעובדים עבור זמינותם, נקבע בעניין פלוני כי יש לבחון האם בראיה כוללת שיעור התגמול הוגן וסביר. בתוך כך הודגש כי את בחינת הוגנות התגמול וסבירותו יש לעשות בראי כלל התגמולים המשולמים לעובד בזיקה לזמינותו.

בענייננו מתעוררת שאלת היחס בין תוספת המינהל לבין הכוננות המתוכננת, ובהקשר זה נבקש להעיר שתי הערות:

ראשית, תשלום תוספת המינהל, כשלעצמו, אינו מאיין את זכאות העובדות לתשלום כוננות מתוכננת. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו זו, בין היתר, על לשון סעיף 7(ו') להסכם הקיבוצי משנת 1979 הקובע כך באופן מפורש. קביעתו זו מקובלת עלינו.

שנית, בעת קבלת ההחלטה הניהולית על חלוקת הכוננויות יש ליתן משקל לכלל המאפיינים הרלוונטיים לעבודת כל אחד מהעובדים, לרבות – ומבלי למצות – היקף הזמינות הנדרשת, סוג התפקיד, גובה השכר המשולם לו ותוספות אותן הוא מקבל בכלל ובגין זמינותו בפרט (לרבות תוספת המינהל), ועוד.

הקריטריונים לחלוקת מכסת כוננות נקבעו בתקשי"ר. על האחראי לנהל טבלת כוננויות בהתאם לקריטריונים האמורים לעיל, ובמסגרת זו עליו לציין, בין היתר, "את הסיבות שבגללן נדרשים העובדים הנ"ל להיות כוננים, בהתחשב בעבודת היחידה המבנה שלה ומשימותיה".

הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו האופרטיבית של בית הדין האזורי המחזיר את הענין לשקילה מחודשת של האחראי. אולם, הילך הנמקתינו שונה, כפי שיפורט להלן. לטעמינו, נפל פגם בהליך קבלת החלטת האחראי במובן זה שעל פני הדברים הליך קבלת ההחלטה לא היה שקוף וסדור, ולכאורה הוראת סעיף 27.504, המצוטטת לעיל – לא קוימה. יש לבחון האם בראיה כוללת שיעור התגמול ביחס לאופי התפקיד הוגן וסביר. בתוך כך הודגש כי את בחינת הוגנות התגמול וסבירותו יש לעשות בראי כלל התגמולים המשולמים לעובד בזיקה לזמינותו. התייחסות זו נעשתה מטעם המדינה באופן כללי, וללא התייחסות קונקרטית לבעלי תפקידים נוספים במוסדות הרפואיים הרלוונטיים לתובענה, וללא כל עד מקצועי מטעמה שמסביר את מתכונת חלוקת התגמול בין בעלי התפקידים במוסד.

די בכך שבוסס פגם שנפל בהליך קבלת ההחלטה ביחס לאופן חלוקת תוספת הכוננויות על מנת להצדיק את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שתוצאתו האופרטיבית של פסק הדין הינה מרוככת במובן זה שבית הדין האזורי הורה לגורמים הרלבנטיים לשקול מחדש את עניינן של העובדות. עסקינן בסעד מרוכך, שכן עניינו בהפעלת שיקול מחדש ולא בתוצאה המחייבת תשלום זה או אחר.

הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

ע"ע (ארצי) 51187-05-24, מדינת ישראל – איה איילת ארבל ואח' (ניתן ביום 27.03.2025), בפני מותב בראשות מ"מ הנשיא כבוד השופט אילן איטח, כבוד השופטת סיגל דוידוב מוטולה, כבוד השופטת חני אופק גנדלר, נציגת ציבור (עובדים) הגב' שרה זילברשטיין, נציג ציבור (מעסיקים) מר דובי רם.