רקע עובדתי:

ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בבאר-שבע, בהליך במסגרתו נדונו תביעות הדדיות שהגישו עובד ומעסיקתו ביחס לסיום עבודתו.

המשיבה (להלן: "החברה"), היא חברה הועסקת במתן שירותי תוכנה וחומרת מחשב. המערער הועסק על ידה על בסיס תשלום שכר שעתי, אשר הועמד בעת תקופת לימודיו כסטודנט על סך 65 ₪ לשעה, על פי חוזה במשרה חלקית. משסיים את הלימודים – הוצע לו חוזה עבודה במשרה מלאה, בו עודכנו תנאי העסקתו, ושכרו השעתי הועמד על סך של 104 ₪ לשעת עבודה.

לטענת המערער, לאחר כמה שבועות העסקה מנכ"ל המשיבה דיבר אליו באופן בוטה וגס, ובעקבות זאת הודיע לביתו של המנכ"ל (שהינה סמנכ"לית בחברה) כי לא יוכל להמשיך לעבוד בחברה כאשר המנכ"ל מתייחס אליו באופן כזה. לגרסתו, זמן קצר לאחר מכן שוב צרח עליו המנכ"ל בצורה משפילה בעבודה, המערער הזכיר לו כי התריע על כך עקב האירוע הקודם ואינו מוכן להמשיך לעבוד במתכונת כזו, ובתגובה, אמר לו המנכ"ל ללכת. מאז אותו יום הפסיק להתייצב לעבודה. יומיים לאחר האירוע שלח ווטסאפ לסמנכ"לית וביקש לשוחח איתה אם תתפנה בערב. בינתיים, שלחה לו החברה במייל הודעה כי מאחר ולא התייצב לעבודה במשך שלושה ימים מאז שנטש אותה, לא שלח כל הודעה על היעדרותו ולא פנה לגורם כלשהו בעניינו – יש לראות בו מתפטר על דרך זניחת העבודה, וחלה עליו חובת מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. המערער השיב לדוא"ל כי לא התפטר מהעבודה אלא עזב את אתרי החברה בגלל אירוע של דיבור לא הולם, עליו התריע כבר אך הוא חזר על עצמו, כי היה בחופשת מחלה ביומיים החולפים וכי יציג על כך אישור רפואי (האישור צורף כמה ימים לאחר מכן, רק בגין 3 ימי ההיעדרות הראשונים, למרות שההיעדרות נמשכה מעבר להם). בתביעה טען כי פוטר ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים על בסיס שכרו האחרון, הגבוה יותר, בגין כל תקופת העבודה (כשנה וחצי), דמי הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין ותשלום בגין ימי מחלה.

לטענת החברה, המערער נמנע מלכתחילה להתייצב לישיבת עבודה שבה נוכחותו היתה חיונית, בהמשך הוזעק למשרדי המשיבה אך לאחר שנמתחה עליו ביקורת עזב את הישיבה. כאשר הודיע כי הוא עוזב את הישיבה השיב המנכ"ל – "לך". המערער נטש את העבודה על דעתו ולכן יש לראות בו מתפטר. בהתאם אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלום הודעה מוקדמת, אלא חלה עליו חובה במתן הודעה מוקדמת. המשיבה תבעה מהמערער בתביעה שכנגד תשלום חלף הודעה מוקדמת ופיצוי על הפרת חוזה.

פסק הדין האזורי:

ביה"ד האזורי (מותב בראשות השופטת אנגלברג-שוהם) דחה את התביעות ההדדיות. נפסק כי המערער" גמר בדעתו לעזוב את העבודה היות שלא היה שבע רצון מהתנהלות הנתבעת כלפיו, עמדה שהביע מפורשות בחודש נובמבר ולאחר הוויכוח בחודש דצמבר. … [וכי] למעשה, המערער ניתק כל מגע עם הנתבעת ובצדק הסיקה זו כי המערער זנח את עבודתו."  ביסס בית הדין את קביעתו, בין היתר, על התכתבות במייל שבמסגרתה פנה המערער וביקש העתק של חוזה העבודה לאחר שהפסיק להתייצב לעבודה, ועל כך שגרסת המערער לא תואמת את העובדה שבחר שלא להעביר אישורי מחלה בגין כל תקופת ההעדרות. במקביל, נדחתה אף התביעה שכנגד.

הכרעה בערעור:

ביה"ד הארצי קיבל את הערעור בחלקו, וקבע כי המערער פוטר מהעבודה בהסכמה, ולא התפטר.

מהתכתבות בין הצדדים ומהתנהלותם בסמוך לעזיבת המערער את משרדי החברה, עולה המסקנה כי לכל אחד מהם היה ברור כי לא קיימת תוחלת להמשך העסקת המערער. ענייננו נמנה לפיכך עם  "מצבי ביניים בהם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי "לחץ על ההדק" והביא בפועל לסיומם של יחסי העבודה, גם בנסיבות בהן ברור היה לשני הצדדים כי מערכת יחסי העבודה מוצתה ואינה יכולה עוד להימשך".

אכן, המערער עזב את משרדי המשיבה בעיצומו של יום עבודה וניתק קשר עם המשיבה למספר ימים, ובית הדין האזורי הניח לפיכך כי המשיבה צדקה במסקנתה כי התפטר. עם זאת, כלל הוא מימים ימימה שמעשיו של המפוטר או המתפטר הם הקובעים,  ולא הדרך שבה רואה הצד השני את המעשה. בענייננו, המערער הדגיש בהזדמנות הראשונה כי "בשום מקום לא אמרתי את המילה 'מתפטר'" וציין כי הוא נעדר עקב מחלה. מנגד, דומה כי המשיבה, שעטה על ההזדמנות, נמנעה מלברר את סיבת ההיעדרות, והודיעה למערער במכתב, שנוסח לאחר שכבר הסתייעה בייעוץ משפטי, יומיים לאחר עזיבת הישיבה, כי "החלטת על דעת עצמך לנטוש את משרתך ללא כל הודעה מוקדמת על כל המשמע מכך" וכעבור כשבוע נוסף, וחרף המצאת אישורי מחלה לחלק מהתקופה, הודיעה המשיבה כי "למעשה הסתיימו יחסי עובד ומעביד לאור נטישתך". משכך, עמדת המערער לפיה המשיבה, מעסיקתו, היא שהביאה לסיומם של יחסי העבודה, וכי מכתבה מיום 16.12.2021 מהווה "מעשה פיטורים" שנכנסו לתוקף מידי, מקובלת עלינו בנסיבות אלה.

עם זאת, בנסיבות העניין, כאשר לצד "דו קרב" ההאשמות על האחראי לסיום העבודה מקפידים שני הצדדים שלא ליצור כל "סיכון" של חזרת המערער לעבודה – כך שהמשיבה אינה מציעה למערער לחזור לעבודתו, והמערער אינו דורש לשוב לעבודתו ואף אינו מעלה זאת כאפשרות לכשיחלים – נמצא כי אין לחייב את המשיבה בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין או בתשלום חלף הודעה מוקדמת. העניין דומה לסיום מידי של העבודה בהסכמה, במובן זה שהגם שהצדדים אינם מסכימים בהיבט המשפטי על האחראי ל"לחיצה על ההדק", בהיבט המעשי הוסכם ביניהם על ניתוק מידי של יחסי העבודה.

בהתאם, נפסקו למערער דמי מחלה בגין הימים לגביהם הציג אישור רפואי, וכן השלמת פיצויי פיטורים בסך של 2.33% (לאור הפקדות 6% מטעם המעסיק לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה מקיפה), על בסיס ממוצע היקף עבודתו ושכרו האחרון, בסך של כ – 5,962 ₪. שאר רכיבי התביעה שנדונו בערעור נדחו.

לאור התוצאה – לא נפסקו הוצאות.