מעסיק שלא מקיים הפרדה בין לקוחותיו ללקוחות שהגיעו באמצעות עובדו – לא יוכל לטעון כי רשימת לקוחותיו היא בגדר "סוד מסחרי"

מידע שנועד לבסס טענת "גזל סוד מסחרי" אשר הושג תוך פגיעה אסורה בפרטיות העובדת – לא ישמש כראיה בהליך משפטי; המעסיק חויב בהוצאות בסך 15,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיות.

עובדות המקרה:

חברת הארט 4 יו בע"מ ("התובעת"), העוסקת בטיפולים אסתטיים, תבעה את מירב אביטן, עובדת שלה לשעבר, ששימשה כשנה וחצי בתפקיד מתאמת ומשווקת טיפולים אסתטיים ("העובדת"), בטענה שהעובדת השתמשה שלא כדין ברשימת הלקוחות של התובעת. בהסכם העבודה בין הצדדים לא צוין כי העובדת מחזיקה במידע סודי כלשהו של התובעת (ובפרט – לא נקבע כי רשימת לקוחות התובעת היא מידע סודי). לפי ההסכם, במועד סיום העבודה, העובדת נדרשה להשיב לחברה "ציוד וחומר" שהועמד לרשותה (ללא פירוט מונחים אלו). התובעת דרשה פיצוי בסך של 100,000 ₪ לפי חוק עוולות מסחריות וכן פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב. כן נתבקש בית הדין לתת צו מניעה האוסר על העובדת לעשות שימוש ברשימת הלקוחות.

התובעת טענה כי השקיעה מאמצים שיווקיים וכסף רב בגיבוש רשימת הלקוחות; כי ההפרה נודעה לה במקרה, לאחר שהעובדת התפטרה מעבודתה, כאשר בבדיקת הטלפון הנייד שסופק לה לצרכי עבודתה והוחזר לתובעת במועד ההתפטרות עלה כי העובדת פנתה באופן שיטתי לרופאים שונים בתחום האסתטיקה והציעה למכור להם את רשימת הלקוחות של התובעת, המהווה סוד מסחרי.

העובדת טענה שלאור עבודתה בתחום במשך שנים רבות, יש לה אלפי לקוחות שהולכים אחריה לכל מעסיק וכי התובעת היא זו שהפיקה יתרון מלקוחות העובדת; בנוסף טענה כי לא פנתה ללקוחות התובעת; וכי רשימת הלקוחות של התובעת אינה בגדר סוד מסחרי, משלא הייתה מוגנת כלל; מנגד, טענה העובדת כי התובעת ומנהלה פגעו בפרטיותה, הן בחדירה לחשבון המשתמש הפרטי שלה ב'פייסבוק' שהתקינה במחשב הנייד של התובעת, והן בעיון בהתכתבויות הפרטיות שלה שנמצאו במכשיר הנייד שקיבלה מהתובעת, לאחר שהשיבה אותו.

הכרעה:

בית הדין סקר את הפסיקה בנושא הגנה על סודות מסחריים, תוך התמקדות בתנאים הנדרשים להכרה ברשימת לקוחות כ"סוד מסחרי".

לאחר ניתוח נסיבות המקרה על בסיס ההלכה, דחה בית הדין את התביעה משורה של טעמים:

ראשית, בין הצדדים הייתה הסכמה ברורה ומפורשת שלא להגדיר את רשימת הלקוחות של התובעת כ"סוד מסחרי" בחוזה העבודה שנעשה בין הצדדים, משום שהעובדת התנגדה לכך. המנהל והבעלים של התובעת העיד כי העובדת מחקה מתוך הסכם העבודה את כל העניינים הנוגעים לסוד מסחרי וכן את הגדרת המידע כשייך לתובעת בלבד ואת רשימת הלקוחות האסורה לשימוש. מכאן, שמלכתחילה הוסכם על התובעת, כי רשימת לקוחותיה אינה בגדר "סוד מסחרי" .

שנית, התובעת לא הוכיחה קיומו של סוד מסחרי, ואף לא קיומה של רשימת לקוחות – לא ניתן כל פירוט באשר לרשימה, לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שדרוש היה מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה או שהיה ערך מוסף בקבלתה מן המוכן. אדרבא, הוכח כי הרשימה הייתה ידועה לכל עובדי התובעת וכי הייתה להם גישה אליה, ועל כן ברור שאין מדובר במידע סודי.

שלישית, לא הוכח שהעובדת פנתה בכלל ללקוחות התובעת. התובעת הודתה כי העובדת אכן הביאה עמה בתחילת העבודה רשימת לקוחות ארוכה, ולא הכחישה כי העובדת עשתה שימוש ברשימה זו במהלך עבודתה אצל התובעת. מנהל התובעת לא ידע כלל להעיד עם כמה לקוחות הגיעה העובדת, ואף הודה שרשימת הלקוחות של העובדת התערבבה עם רשימת הלקוחות הכללית של התובעת. בנסיבות אלו, היה על התובעת להוכיח כי הלקוחות שנמצאים במחלוקת הם לקוחות שלה, ושקיימת הפרדה ברורה בינם לבין לקוחות העובדת.

רביעית, חלק מראיות התובעת הושגו תוך הפרת זכות הפרטיות של העובדת. חשבון תוכנת המסנג'ר של העובדת הוא חלק מעמוד הפייסבוק הפרטי שלה, ולא הוכח כי העובדת עשתה בו שימוש במסגרת העבודה בחברה. כניסה לתוכנת מסנג'ר אישית ושיטוט בה אינם יכולים להיעשות כבדרך אגב ועל דרך המקרה, כפי שטענה התובעת. ביה"ד קבע כי הראיות שהושגו בדרך זו אינן קבילות ויש לפסול אותן. בהתאם, במסגרת ההליך המשפטי אין להתחשב בתוכן המידע שהושג בדרך לא כשרה.

התביעה נדחתה במלואה. לאור הפרת זכותה של העובדת לפרטיות חויבה החברה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

סע"ש (חי') 176-11-20 הארט 4 יו בע"מ – מ.א (פסק דין מיום 27.03.23), בפני כב' השופט טל גולן, נציג ציבור עובדים מר חיים מויסי ונציג ציבור מעסיקים מר ברק נחשול. על פסק הדין לא הוגש ערעור.