המשיבה (להלן: "החברה") מתמחה בפתרונות מחשב לענף ההסעות. המערער (להלן: "העובד") הועסק בחברה החל מיום 1.1.07 ועד לפיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 9.4.18 – תחילה כתומך תוכנה ואיש מכירות, בהמשך כסמנכ"ל (מחודש דצמבר 2012), ולבסוף כמנכ"ל החברה (מחודש מאי 2017).
החל משנת 2010 התווסף לשכרו של העובד תשלום שנתי (שהצדדים חלוקים אם יש לכנותו "עמלה" או "בונוס") ששולם בחודש ינואר של השנה העוקבת ואמור היה להיות מחושב לפי 10% מרווחי החברה בגין אותה שנה. ההסכמה לא הועלתה על הכתב באותו שלב, ולא חודד בין הצדדים לפי איזה "רווח" יש לבצע את החישוב. לטענת החברה התווספה לכך הסכמה כי התשלום יחושב לפי חישוביה ושיקול דעתה.
העובד הגיש תביעה כספית בה טען כי התשלום בגין הרווח השנתי מהווה חלק בלתי נפרד משכרו ואמור היה להילקח בחשבון לצורך זכויותיו הסוציאליות השונות לרבות פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והפקדות לפנסיה. עוד טען, כי לאורך השנים לא קיבל את מלוא התשלום השנתי המגיע לו, שכן נעשו מניפולציות שונות לצורך הקטנה מלאכותית של הרווח לפיו חושב אותו תשלום. כך, ולמשל, באמצעות תשלום שכר לאנשים שלא היו עובדי החברה; הסכמים מעל מחירי השוק עם חברות הנמצאות בבעלות משותפת של בעל המניות בחברה ושימוש בכספי החברה לצורך הוצאות אישיות שלו. לצורך רכיב זה בתביעתו עתר העובד לסעד של מתן חשבונות, בו דרש דו"חות רווח, דו"חות הוצאות ודו"חות שכר.
החברה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה טענה בין היתר כי גילתה בדיעבד שהעובד ניהל עסקים צדדיים במהלך שעות עבודתו והפיק מהם רווחים אישיים. בתביעתה דרשה בין היתר החזר של שכר, בונוסים וזכויות ששולמו על ידה לעובד; פיצוי בגין לשון הרע; מתן חשבונות ביחס לאותם "עסקים צדדיים" שניהל העובד, ובהמשך לכך העברת כל רווחיו מאותם עסקים לידיה.
החלטת ביה"ד האזורי:
ביה"ד האזורי דחה את דרישות שני הצדדים למתן חשבונות. ביחס לעובד נפסק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה, ולעובד לא נמסרה "הודעה לעובד" בין בתחילת עבודתו ובין עם מינויו לתפקידים השונים. במסמך הודעה לעובד שנשלח לעובד לראשונה חמישה ימים טרם זימונו לשימוע, צוין כי הוא זכאי ל"בונוס שנתי, בהתאם להחלטת ההנהלה ומצב החברה, על בסיס 10% מרווחי החברה בהתאם למאזן שפורסם בשנה העוקבת". בפועל, התשלום השנתי שולם במהלך השנים לפי שיקול דעתו של מנכ"ל החבריה ובעליה, כאשר בהתאם לעדותו לא חשף בפני העובד את הדוחות הכספיים, אך הראה לו את "השורה התחתונה מתוך המאזן". במהלך השנים לא חלק העובד על חישוב רווחיות החברה למעט בנושא העמסת הוצאות אישיות של בעליה. ביחס לרכיב זה בלבד – נפסק כי הכרעה בדרישת מתן החשבונות תדחה לשלב השני של ההליך, לאחר הכרעה בהגדרת חישוב הרווח שאמורה לחול על הצדדים. ביחס לחברה נפסק כי לא הצביעה על מקור נורמטיבי או הסכמה חוזית המבססים לה זכאות לקבלת רווחי העובד מעסקים פרטיים שהפעיל לפי הנטען במהלך שעות עבודתו, ובקשתה נדחתה.
שני הצדדים הגישו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי.
ביחס לתביעת העובד: טופס ההודעה לעובד שנשלח לעובד סמוך טרם פיטוריו מהווה "הודאת בעל דין" לפיה הוא זכאי ל – 10% מרווחי החברה בהתאם למאזן שפורסם בשנה
העוקבת, אם כי רווחי החברה מפורטים לכאורה בדוח רווח והפסד ולא במאזן, אך שני הדוחות הם חלק מדוחותיה הכספיים של החברה. נובעת מכך לטעמנו זכות לעובד לעיין בדוחות הכספיים המבוקרים מהם אמורה הייתה להיגזר התמורה החוזית המוסכמת, על מנת לוודא כי חושבה בהתאם לזכאות שהובטחה לו בהסכם עבודתו (בהתאם לתוכנה המדויק של ההסכמה כפי שייקבע על ידי בית הדין האזורי בשלב השני של ההתדיינות).
לא שוכנענו כי טענות החברה בדבר שיקול הדעת שניתן לה בקשר לכך, או בדבר הסכמתו הנטענת של העובד שלא לבדוק את המספרים – שטרם הוכרעו על ידי בית הדין האזורי – מצדיקות למנוע מהעובד עיון בדוחות. אף לא שוכנענו מקיומם של סודות מסחריים וזאת נוכח חלוף הזמן, כמו גם העובדה כי העובד שימש ממילא בתפקידים בכירים בחברה בתקופה זו ונחשף לסודותיה.
לאור זאת, חויבה החברה להעביר לעובד תוך 30 יום את הדוחות הכספיים המבוקרים כפי שהוגשו על ידה לרשויות המס (מאזן, דוח רווח והפסד, דוח על תזרימי המזומנים ודוח על השינויים בהון העצמי) ביחס לשנים 2011-2017, לרבות הביאורים המהווים חלק בלתי נפרד מדוחות אלה ונספחיהם. נעיר כי הגם שרווחי החברה מפורטים ככלל בדוח הרווח וההפסד, כלל הדוחות הכספיים מהווים מקשה אחת והרווחים באים לידי ביטוי גם בחלקים אחרים של הדוחות. היה והחברה תסבור שקיים נתון ספציפי באחד הדוחות שמהווה סוד ואין בו רלוונטיות לתביעת העובד, תהא רשאית להגיש בקשה לבית הדין האזורי להשחרת אותו נתון, ובית הדין האזורי ידון בבקשתה לאחר שמיעת עמדת העובד. כתנאי לקבלת הדוחות יחתמו העובד ובא-כוחו על הצהרת סודיות בה יבהירו כי לא יעשו שימוש במסמכים ובמידע הכלול בהם ולא יעבירו אותם לכל גורם, מלבד כנדרש לצורך הליך זה.
בכל הנוגע לשאר המסמכים שהתבקשו על ידי העובד ("דוחות הוצאות בגין שכר עובדים" ואחרים) – מקובלת החלטת ביה"ד האזורי כי אין בהם צורך.
באשר לערעור החברה, בדין נקבע כי אינה זכאית לעיין ברווחים של העובד מעסקים פרטיים. עם זאת מצאנו לנכון לקבל את חלק הערעור המתייחס לקביעת בית הדין האזורי באשר לדחית הדיון בזכאות העובד לקבלת דו"חות ההוצאות. לא שוכנענו כי די בטענות העובד ובסכומי המחלוקת כדי לאפשר לעובד לערוך ביקורת רטרואקטיבית על תקינות ניהול החשבונות של החברה, לרבות בהקשר של הוצאותיה. עוד שוכנענו כי ראוי לקבוע כך כבר בשלב זה, מבלי לאפשר המשך התדיינות בסוגיה זו בשלב השני של ההליך באופן שיגרור סרבול מיותר בהתדיינות.
הוצאות הערעורים יובאו בחשבון על ידי בית הדין האזורי בסיום ההליכים.
עע (ארצי) 12862-01-24, ווי-אייטי בע"מ – צחי יצחק ולנסי, ניתן ביום 18.11.2024, בפני מותב בראשות סגן הנשיאה אילן איטח, כבוד השופטת סיגל דוידוב מוטולה, כבוד השופט רועי פוליאק, נציג ציבור (עובדים) מר שמואל ציגלר, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' נעמי זנדהאוז.