על אף היעדרו של חוזה עבודה, ועל אף שמדובר היה בתקופת התקשרות קצרה של תשעה חודשים בלבד – בית הדין הכיר בדיעבד בקיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, וחייב את המעסיקה בתשלום זכויות שונות וכן בגין פיטורים שלא כדין

עובדות המקרה:

התובע, חבר של בנו של בעלי הנתבעת, שימש כנהג מטעם הנתבעת (חברת הסעות), במשך 9 חודשים, עד שזו הפסיקה את ההתקשרות עמו, בטענה שלא הציג לה חשבוניות כנגד התשלום (הפסקת ההתקשרות בוצעה ללא הליך מסודר של שימוע). בין הצדדים לא היה הסכם התקשרות כלשהו, ובנוסף, לאורך תקופת ההתקשרות, התמורה שולמה לתובע במזומן וללא תשלום זכויות נלוות לשכר, עד שבשלב מסוים התובע החל לקבל תלושי שכר. לטענת התובע, במהלך החודשיים האחרונים של ההתקשרות, הנתבעת לא שילמה את שכרו.

התובע תבע הכרה בקיומם של יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת, ואת תשלום הזכויות הנגזרות מכך. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, אשר נמחקה בהסכמה.

הכרעה:

בית הדין בחן את עובדות המקרה, ויישם עליהן את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עבודה: המבחן המעורב, אשר כולל את מבחן ההשתלבות על הפן החיובי שלו – קיומו של מפעל שניתן להשתלב בו, פעילות העובד צריכה להיות חלק מהפעילות הרגילה של המפעל, מבצע הפעולה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולא גורם חיצוני; והפן השלילי של המבחן – האדם בו מדובר אינו בעל עסק עצמאי שמשרת את המפעל כגורם חיצוני; וכן את מבחני העזר הנוספים שנקבעו בפסיקה – מבחן הכפיפות, מבחן הקשר האישי – אשר כלשונו של בית הדין "מהווה תנאי הכרחי שבהעדרו בדרך כלל נשמט הבסיס לקיומם של יחסי עובד מעסיק", צורת תשלום השכר, סיכויי רווח והפסד של העובד/נותן השירותים, הבעלות על כלי העזר, כיצד היחסים הוצגו לצדדים שלישיים, האם קיימת בלעדיות למעסיק בזמן העבודה, האם יש לקוחות נוספים, האם קיימת מסגרת שעות קבועה ועוד). בית הדין הבהיר כי אף אחד מהמבחנים אינו מכריע בפני עצמו, אלא יש לבחון את התמונה הכוללת העולה מהם.

יישום המבחנים השונים על עניינו של התובע, העלה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה:

בין היתר, נקבע כי התובע לא החזיק בעסק עצמאי ולא סיפק את שירותיו לגורמים אחרים מלבד הנתבעת (ולמעשה, מעולם לא שימש כנהג קודם לכן); השירותים שסיפק לנתבעת היו חלק בלתי נפרד מהפעילות הרגילה בה; התובע קיבל סידורי עבודה באפליקציית הנהגים של הנתבעת; נכלל בדו"חות העבודה של הנתבעת לצד העובדים השכירים; התובע נרשם ברישומי הנתבעת כשכיר; הנתבעת הייתה מודעת לכך שלתובע אין עסק עצמאי ואין אפשרות להפיק חשבוניות; התובע נדרש לבצע את העבודה באופן אישי ולא באמצעות אחרים; התובע נדרש לסדר יום קבוע כך שהתקיים מעקב ופיקוח על עבודתו.

בהתאם, נקבע כי התובע היה עובד של הנתבעת, וכפועל יוצא, נפסקו לזכותו זכויות שונות, על בסיס התמורה ששולמה לו, לרבות הפרשי שכר, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין היעדר הפקדות לפנסיה, פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה, פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר כדין – בסך כולל של כ- 26,000 ₪. כן נפסקו לזכותו הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪.

סע"ש (ב"ש) 52450-01-22 אמיר מאיר טוויל נ' מטיילי נהורה בע"מ (ניתן ביום 28.4.2025), בפני מותב בראשות כבוד השופטת סגנית הנשיא רחל גרוס, נציג ציבור (עובדים) מר יוסף דיין, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלום שמעון. לא הוגש ערעור.