רקע עובדתי:

התובע הוא אזרח ישראלי וספרדי, אשר עבד במשרד הכלכלי והמסחרי של שגרירות ספרד בתפקיד עוזר אדמיניסטרטיבי, מיום 15.01.2010 עד ליום 31.12.2022. הנתבעת 1 היא שגרירות ספרד, הנציגות הדיפלומטית הרשמית של ספרד בישראל ואחראית לפעילות הדיפלומטית של ספרד והנתבעת 2 היא המשרד הכלכלי והמסחרי של שגרירות ספרד, שלוחה ישירה של השגרירות.

הקף עבודתו של התובע כלל חמישה ימי עבודה בני 7.5 שעות. מכוח חוזה העבודה שנעשה בין התובע לבין הנתבעות עם תחילת עבודתו, שולמה לתובע משכורת שנתית בסך 35,000 דולר, בחלוקה ל- 13 תשלומים. בסעיף 6 לחוזה נקבע כי הוראות הנוגעות לביטוח, רווחה או ביטוח סוציאלי יחולו בהתאם לחקיקה בספרד. בסעיף 8 לחוזה הוסכם כי הדין הישראלי יחול על כל רכיב לו זכאי התובע שאינו מוסדר בהסדר הספרדי.

בשנת 2011 בירר התובע את מעמדו מול המוסד לביטוח לאומי בישראל. בעקבות פנייתו הבהיר המוסד לביטוח לאומי לנתבעות כי אין אמנה בין ספרד לבין ישראל לעניין ביטוח סוציאלי, וכי הטיפול בביטוחו יהיה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי בלבד. בשנת 2019 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעות לתשלומים בגין הבראה ונסיעות עבור תקופה של 8 שנים. במסגרת פשרה שהושגה בין הצדדים ניתן פסק דין בהסכמה אשר חייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 30,528 ש"ח ברוטו (בגין דמי הבראה ודמי נסיעות) עבור תקופת העבודה שעד ליום 31.7.2019.

ביום 31.12.22 יצא התובע לחל"ת לצורך השלמת לימודי פוסט דוקטורט. ביום 4.11.2024 הודיע לנתבעות על התפטרותו, אשר תכנס לתוקף 30 יום לאחר מכן. במכתב ההתפטרות הסביר כי הסיבה להתפטרותו היא השחיקה בשכרו במהלך השנים ואפשרויות התעסוקה שנפתחו בפניו משקבל תואר דר'. בנוסף הודיע התובע כי הוא מבקש לבטל לאלתר את חוזה העבודה שנעשה איתו, ובכלל זאת את כל התשלומים שקבל על פיו.

בתביעתו עתר התובע לחיוב הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 39,664.84 דולר; תשלום חלף הפרשות פנסיוניות בגין חלק המעסיק בסך של 9,547 דולר; פיצוי בגין עוגמת נפש והפסדים כספיים הנובעים מהרעה מוחשית בתנאי העבודה והפרת חוקי העבודה לאורך כל תקופת בסך של 15,000 ש"ח; וכן למתן צו עשה המחייב את הנתבעות לשאת בכל חוב עתידי או רטרואקטיבי שבו עלול התובע לשאת כלפי המוסד לביטוח לאומי או רשויות המס, וזאת בשל הטענה לאי דיווח ואי תשלום כדין של דמי ביטוח לאומי ומס הכנסה בתקופת עבודתו.

הנתבעות טענו כי יש לסלק את תביעת התובע על הסף מחמת מעשה בית דין, אשר פסק לתובע בשנת 2018 תשלומים בגין הבראה ונסיעות; עוד נטען כי עילות התביעה שקדמו לשנת 2018 התיישנו וכי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר וכי חלה על המעסיקות חסינות מפני התביעה בשל השתייכותן לריבון זר. בנוסף נטען כי הדין החל על חוזה ההעסקה בין הצדדים הוא הדין הספרדי, ולכן התובע אינו זכאי לתשלומים מכוח הדין הישראלי.

הכרעה:

ביה"ד דחה את טענות הסף של הנתבעות, וקבע כי אין לתת תוקף לסעיף המחיל על העסקת התובע את הדין הספרדי. בנוסף נדחתה טענת החסינות של ריבון זר מפני תביעת פרט ביחסי עבודה. לגוף העילות, נפסקו לזכות התובע הפרשים בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ונדחו תביעותיו האחרות, לאור הוראות הדין הישראלי והנסיבות העובדתיות של המקרה.

ביחס לטענות הסף, נפסק כי בהתאם להלכה יש לנקוט גישה זהירה בהחלת טענת ההתיישנות או השיהוי, בפרט ביחסי עבודה. משהנתבעות לא הוכיחו כי שינו מצבן לרעה בשל הגשת התביעה במועד בו הוגשה, נדחתה טענת השיהוי. מאידך, התקבלה טענת ההתיישנות ביחס לתביעות התובע להפרשות לפנסיה, חובות בגין הפרשות למוסד לביטוח לאומי ולפיצוי בגין עוגמת נפש ביחס לתקופה שקדמה לשנת 2018 (7 שנים ממועד הגשת התביעה).

בהמשך לכך, נדחתה טענת הנתבעות למעשה בית דין מכוח הפסיקה שניתנה בתביעת התובע לדמי הבראה והחזרי נסיעות. נפסק כי עילות התביעה להן נדרש בית הדין בהליך הקודם שונות מעילות התביעה הנוכחית, ולכן אינן מקימות השתק או מעשה בית דין. ביה"ד הדגיש כי בכל הנוגע לזכות להפרשות לפנסיה, שהיא זכות הקמה לעובד מידי חודש בחודשו, הפרתה הנמשכת, החוזרת ונשנית, בוודאי אינה חוסמת את התובע מתביעה עתידית, בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין. הדברים נכונים גם ביחס לאי ביצוע הפרשות לביטוח לאומי ולמס הכנסה.

הדין החל על הצדדים: הדין הזר נחשב כעובדה שיש להוכיח בראיות. הנתבעות נמנעו מהגשת חוות דעת מומחה לדין הזר וממילא עלה מהעדויות כי אין בדין הספרדי מסלול הפקדה לפיצוי פיטורים והפרשות פנסיוניות כפי שחל בדין הישראלי. מירב הזיקות קושרות בין הצדדים לבין מדינת ישראל ומחיבות את פתרון הסכסוך בבית הדין בישראל לפי הדין הישראלי: מקום ביצוע העבודה; זהות הצדדים – התובע הוא אזרח ותושב ישראל; מקום מושבו של המעסיק בשטח מדינת ישראל. מעבר לכך, משעה שהנתבעות שלמו לתובע כספים על פי הדין הישראלי בגין ימי הבראה ונסיעות, אין הן יכולות לכפור בתחולת הדין בכל הנוגע להפקדות פנסיוניות ופיצויי פיטורים.

חסינות ריבון זר: דיני חסינותה של המדינה הזרה הם חלק מהמשפט הבין-לאומי שנכלל במשפטה של מדינת ישראל,  אולם היקף החסינות אינו מוחלט. על פי הדין הנוהג, יש לערוך איזון ראוי בין אינטרס המדינה הזרה לפעול ללא ביקורת שיפוטית של מדינת הפורום לבין זכויות האדם. כבר נפסק, כי כאשר מדינה זרה פועלת כמעסיקה – מעמדה זהה למעמדו של מעסיק ישראלי, שכן גוף פרטי יכול להעסיק עובד על פי חוזה. זאת ועוד: חוק חסינות מדינות זרות,  תשס"ט – 2008 עיגן את הדין המנהגי ביחס להיקפה הראוי של חסינות מדינות זרות. סעיף 4 לחוק קובע במפורש כי למדינה זרה לא תהיה חסינות בתביעת עובד או מועמד לעבודה שמתקיימים בה מספר תנאים מצטברים, ביניהם:

1. עילת התביעה היא בסמכותו הייחודית של בית דין אזורי לעבודה, לפי כל דין
2. עניינה של התביעה בעבודה שכולה או חלקה נעשתה או אמורה להיעשות בישראל
3. בעת שקמה עילת התביעה היה העובד או המועמד לעבודה אזרח ישראלי או מי שמקום מגוריו הרגיל הוא בישראל או באזור (יו"ש והשטחים).

כעולה מדברי ההסבר לחוק, ביקש המחוקק להימנע ממצב שבו מדינה זרה מעסיקה עובד מקומי בישראל תוכל להתחמק מבירור זכויותיו סוציאליות רק בטענה של חסינות ריבון, זאת, בשים לב לפערי הכוחות המובנים ביחסי העבודה.

דיון ברכיבי התביעה לגופם:

מס הכנסה: טענת התובע לזכאות להפרשי תשלומים בגין העסקתו למס הכנסה נדחתה. מכוח האמנה למניעת כפל מס החלה ביחסי מדינת ישראל עם ספרד, החבות לתשלום מס אינה חלה על המדינה המתקשרת, שכן התובע הוא אזרח ישראל ועבודתו בוצעה בישראל. בהתאם לאמנה, התובעות היו מנועות לשלם על התובע מס בגין העסקתו בישראל, בעוד התובע היה אמור להצהיר מידי שנה על הכנסותיו לרשויות המס בישראל, ולשלם את חיוב המס בהתאם למדרגות המס שחלו על השתכרותו. התובע נדרש איפה להסדיר באופן עצמאי את תשלומי המס בגין תקופת עבודתו.

ביטוח לאומי: תביעת התובע להפרשי תשלומים למוסד לביטוח לאומי נדחתה, בהעדר אמנה או חוק המחייב את ספרד לשלם דמי ביטוח לאומי עבור עובדיה בישראל. נפסק, כי חוק הביטוח הלאומי קובע כי עובד שמועסק בשירות דיפלומטי או קונסולרי נדרש לשלם בעצמו את דמי הביטוח הלאומי, אלא אם חלה על מעסיקו אמנה בינלאומית או חוק המחייב אותו בתשלום ביטוח לאומי בישראל. לפיכך, גם בעניין זה נדרש התובע לפנות ישירות למוסד לביטוח לאומי להסדרת חובותיו.

הפקדות פנסיוניות:

שאלת סיווגה של זכות פנסיונית כפעולה שלטונית, החוסה תחת חסינות הריבון, או כפעולה פרטית שאינה נהנית מחסינות נדונה בפסיקת בית הדין הארצי, בעניין הייבלום. נקבע כי הענקת זכויות פנסיה לעובד תסווג כפעולה פרטית או שלטונית לפי סוג תכנית הפנסיה. אם מדובר בתכנית פנסיה הפועלת על פי תקנון או חוזה, מדובר בפעולה פרטית. אם מדובר בפנסיה תקציבית המשתלמת על פי חוק, שרק המדינה יכולה להתקשר בה, מדובר בפעולה שלטונית. הנתבעות לא הגישו חוות דעת מומחה לדין הספרדי, אלא הסתפקו בהגשת מסמכים מנהליים ואישורי רישום במערכות הביטוח הסוציאלי בספרד  ומכאן שלא הוכיחו כי מדובר בפנסיה תקציבית על פי החוק הספרדי או בפנסיה במסגרת פרטית. יתרה מכך, הנתבעות אף לא הוכיחו כי לתובע קיימת קרן פנסיה כלשהי בה בוצעו הפקדות חודשיות אשר תכליתן הבטחת הכנסה חודשית קבועה לתובע לאחר פרישתו מהעבודה, במטרה למנוע ירידה חדה ברמת החיים במועד בו יחדל מלהשתכר.

משמעות הדבר היא שההסדר הספרדי אינו מהווה תחליף לקרן פנסיה אישית ולפיצויי פיטורים צבורים כנהוג בישראל. זכויות אלו הן קוגנטיות מכוח חוקי המגן וצווי ההרחבה בישראל, ואין התובע יכול לוותר עליהן.

ככלל, ככל שהצדדים לחוזה העבודה הסכימו על החלתו של דין מסוים – דין זה יהא דין החוזה. עם זאת באשר לטיב ההסכמה, נפסק כי ההסכמה להחלת הדין הזר תהא הסכמה אמיתית ומודעת, מתוך הכרה קודמת שלו ומודעות להוראותיו. בענייננו, ההסדר שנקבע בהסכם העבודה לא גובש בעקבות משא ומתן פרטני בין הצדדים אלא הוכתב לתובע. לא הוכח כי הוסברו לתובע ההשלכות ההרסניות של בחירה זו או מדוע לא שונתה בחירתו במהלך הזמן למרות שפנה אל הנתבעות פעמים רבות. התובע מעולם לא וויתר על זכויותיו, ואין ולא יכול להיות במסמך עליו חתם התובע, משום ויתור על זכויות עבודה מכוח הדין הישראלי כגון פיצויי פיטורים או הפרשות לפנסיה, שהן קוגנטיות ואינן ניתנות לוויתור. בנסיבות העניין ובשים לב לפערי הכוחות המובנים במעמד החתימה, נמצאנו למדים כי אין בעובדה שהתובע חתם על ההסכם, כדי ללמד על הסכמה אמיתית ומודעת להחלת הדין הספרדי במקום משפט העבודה המגן הישראלי. לפיכך, התובע זכאי להפרשות פנסיוניות בשיעור כולל של 12.5% משכרו בסך 78,750 ₪, עבור תקופת התביעה שלא נתיישנה.

פיצויי פיטורים: מהודעת התפטרותו של התובע עולה כי ההתפטרות לא נבעה מהרעת תנאי עבודה, ובכל מקרה לא ניתנה בה התרעה למעסיק לתיקון ההרעה. משכך אין לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר, ולא קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים.

התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה, משלא נמצאו נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת פיצוי זה.

לאור קבלת עמדתו העקרונית של התובע בדבר תחולת הדין הישראלי על העסקתו, נפסקו לזכותו בצד סכום ההפרשות לפנסיה, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.