תשלום שכר וגמול שעות נוספות בשורה אחת בתלוש אינו יוצר חזקה חלוטה שמדובר בשכר כולל אסור לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר – אלא אך מעביר את הנטל למעסיק להוכיח את תשלום הגמול הנפרד ושיעורו

שעה שעלה בידי המעסיק להוכיח כי השורה האחת הורכבה משני סכומים, בשיעורים משתנים בהתאם לכמות עבודת השעות הנוספות, הרישום המאוחד בתלוש נסתר, ויש להפחית את הגמול בגין עבודה נוספת מהשכר הקובע לחישוב זכויות העובד

עובדות המקרה:

פסק דין משלים שניתן על ידי ביה"ד האזורי בתביעת עובד לתשלומים שונים הנובעים מתקופת עבודתו, ביניהם גמול שעות נוספות. במסגרת ערעור על פסק הדין המקורי, קבע ביה"ד הארצי כי החברה אינה חולקת על זכאות העובד לקבלת גמול עבור 60 שעות נוספות בחודש, אלא שלטענתה יש לקזז מסכומים הנתבעים על ידי העובד את התשלומים ששלמה לו בנפרד, בנוסף לשכר החודשי, בגין גמול שעות נוספות, שכונו "תוספת הסעות". שאלת מהותם של תשלומים אלו וזכות הקיזוז ביחס אליהם הוחזרה להכרעת ביה"ד האזורי.

העובדות שהובררו במסגרת פסק הדין המשלים:

החברה טענה בתמצית לעניין גמול השעות הנוספות, בין היתר, כי על פי תצהירו של מנהלה, עליו לא נחקר, החל מחודש מאי 2017 החל העובד לקבל תוספת שכר של 1,000 ₪ נטו לחודש עבור הסעות הבת שבוצעו כולן מחוץ לשעות עבודתו הרגילות. החל מחודש דצמבר 2017 תכיפות הסעות הבת עלתה ולכן הוגדלה התוספת ל- 3,500 ₪ נטו לחודש, החל מחודש נובמבר 2018 שוב עלתה תכיפות אימוני הבת ועלה היקף ההסעות ולכן שוב הוגדלה התוספת ל- 4,000 ₪ נטו לחודש. עוד נטען לטעות בחישוב בית הדין האזורי.

העובד טען, בין היתר, כי יש לדחות את טענת החברה שעה שהתשלום הנוסף לו טוענת החברה לא קיבל ביטוי בתלושי השכר, קרי לא נעשתה כל הפרדה בין השכר לבין התוספת הנטענת.

פסיקת בית הדין האזורי:

בהתאם לפסיקה, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. כמו כן, סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע איסור לשלם לעובד שכר הכולל רכיב של שעות נוספות. עיון בתלושים מעלה כי מחודש 5.2017 עלה רכיב 'שכר היסוד' בשיעורים הזהים לגובה התוספת בגין הסעות הנטענת על ידי הנתבעת. תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לכך ששכר ההסעות הנטען שולם בגין עבודתו הרגילה של התובע. הנתבעת לא ניהלה רישום של שעות עבודתו של התובע, ולכך יש להוסיף כי לא הוצגה כל ראיה או עדות שיש בה כדי לתמוך בטענה כי ההסעות בוצעו בשעות נוספות. תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לכך ששכר ההסעות הנטען שולם בגין עבודתו הרגילה של התובע. נוכח האמור, נדחתה טענת הנתבעת כי יש לקזז את תמורת ההסעות מגמול השעות נוספות שנפסק לתובע.

שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין. החברה טענה כי היה על בית הדין לקזז את תוספת ההסעות מהשכר הקובע לגמול שעות נוספות. העובד טען כי חישוב שכרו הקובע לאחר הוספת הגמול גבוה מזה שקבע ביה"ד האזורי.

הכרעה בערעור:

ביה"ד קבל את ערעור החברה ודחה את ערעור העובד.

נקודת המוצא לדיון בערעור היא קביעת בית הדין האזורי לפיה העובד עבד בשעות נוספות בהיקף שלא הוכח על ידי מי מהצדדים ולכן יש לפסוק לו גמול על כך, בהיקף שנקבע בחוק כאשר המעסיק נמנע מניהול רישום נוכחות מסודר. אלא שבואנו לבחון את הגמול יש ליתן את הדעת לטענתה העובדתית של החברה לפיה שכרו של העובד כפי שנרשם בתלוש השכר כלל שני מרכיבים: האחד, שכר היסוד והשני תוספת בגין הסעות הבת שבוצעו כולן בשעות נוספות.

אכן, "תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה", ו"ראיה לכאורה לכך ששכר ההסעות הנטען שולם בגין עבודתו הרגילה של התובע". אלא שקביעות אלה נכונות לתחילתה של הדרך, ועתה יש לבחון האם עלה בידי החברה לסתור את "הראיה לכאורה", דהיינו האם הוכיחה החברה את טענתה כי "שכר היסוד" הורכב למעשה משני סכומים. לטעמנו התשובה לכך חיובית: הצדדים אשרו כי הגידול בשכר העובד בסך של 1,000 ₪ נטו החל מחודש מאי 2017 נבע מגידול בהסעות הבת וכך גם עדכון תשלום ההסעות. שני הצדדים אשרו כי עבודת ההסעות בוצעה כולה בשעות נוספות, חלקן חופפות למתכונת לה טען העובד וקדמה לחודש מאי 2017 (7:00 – 19:00) וחלקן בשעות שנוספו למתכונת הקודמת.

המשיבה הוכיחה, איפוא, כי העובד קבל תשלום נפרד משמעותי עבור עבודתו בשעות נוספות. המונח שכר כולל בסעיף 5 לחוק הגנת השכר מתייחס למקרה בו השכר לא ניתן להפרדה למרכיביו. אולם, שעה שעלה בידי המעסיק להוכיח כי השורה האחת הורכבה משני סכומים, ובעניין זה הנטל עליו, לא מדובר בשכר כולל אסור לפי החוק. אופן הרישום לא קובע את מהות התשלום, אלא אך ורק מקים חזקה וקובע את נטל ההוכחה. שעה שהנטל הורם, השכר לא יראה ככולל אלא כשכר המורכב ממרכיביו.

משכך, יש להפחית משכרו הקובע של העובד לצורך חישוב הסכומים המגיעים לו את תוספת ההסעות ששולמה בגין שעות נוספות. הפער בין הסכום ששולם לעובד לבין ההפרשים המגיעים לו בגין רכיבי התביעה בהם הודתה החברה עומד על 71,000 ₪, ולא 212,000 ₪, כפי שקבע ביה"ד קמא. על החברה לשלם לעובד סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

לאור התוצאה, העובד חויב לשלם לחברה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

עע (ארצי) 24892-01-24‏, ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ – ישראל יצחק ‏(ניתן ביום 22.11.24) בפני מותב בראשות סגן הנשיאה אילן איטח, כבוד השופט רועי פוליאק, כבוד השופטת חני אופק גנדלר, נציגת ציבור (עובדים) גב' ורדה אדוארדס, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' נעמי זנדהאוז.

׳
דילוג לתוכן