בעל מניות ומייסד החברה לא הוכר כעובד שלה לאור העדר אפשרות להבחין בין משימותיו בכובעיו השונים

עובדות המקרה:

התובע הוא בעל מניות עיקרי ואחד ממייסדי הנתבעת (להלן: "החברה"), שהוקמה בשנת 1979 ועסקה במקור ביבוא ומכירת חלקים לרכב, ובהמשך גם בתיקון רכבים. התובע שימש בכל התקופה כבעל מניות בנתבעת ודירקטור, ובנוסף ניהל את חנות חלקי החילוף. החברה הנפיקה לתובע תלושי משכורת, בהם נרשם מועד תחילת העבודה – 7/1979. כל בעלי המניות הפעילים בנתבעת התנהלו באופן דומה, באופן שעסקו בניהול חלק מפעילות החברה, וקבלו שכר ממנה בערך המשקף את חלקם במניותיה. במהלך הזנים הוקמה על ידם חברה נוספת, שפעלה במקביל לחברה, וגם בה אחזקת המניות בין השותפים היתה באותם שיעורים .

בחודש נובמבר 2019, בהגיעו לגיל 74, הודיע התובע על רצונו לפרוש. בדצמבר 2019 נחתם הסכם למכירת מניותיו לבעלי המניות האחרים ונקבע בו כי העסקתו של התובע בחברה תסתיים ביום 31.12.2019, כי יקבל תמורה בעד מניותיו בסכום שנקבע בחוזה וכי התמורה היא ממצה וכוללת, כנגד כל טענה או תביעה בקשר לפעילות בחברה, לרבות בגין יחסי עובד מעסיק. עוד נקבע כי אם התובע יתכחש לתמורה ויטען לזזכאות לתשלומים כעובד – הם יקוזזו מהתשלומים שמגיעים לו בגין מכירת המניות. בהמשך, נוהל מו"מ בין בעלי המניות על הסכם ביחס למכירת מניות התובע בחברה הנוספת שבבעלותם, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות בנושא.

בחודש דצמבר 2020 הגיש התובע תביעה כעובד בגין הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 1,056,738 ₪; הפרשי הפקדות לביטוח מנהלים כולל פיצוי בגין נזק מס בסך 307,584 ₪  והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום שלא יפחת מסך 97,672 ₪. בתגובה, הגישה הנתבעת תביעה נגדו לבית המשפט המחוזי, בה עתרה לקיזוז כל סכום שישולם לתובע מכח תביעתו כעובד שכיר מהתמורה ששולמו לו בגין מכר מניותיו.

התובע טען כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, שכן, לצד היותו בעל מניות ומנהל, עבד בפועל בנתבעת. לא הוכח כי המשכורת הייתה אמצעי לחלק את רווחי החברה, שכן בצידה חולק דיווידנד לבעלי המניות. הנתבעת עצמה התנהלה מול התובע כשכיר – והדבר ברור גם מהסכם המכר, שהכיר ביחסי העבודה ובמסגרתו נדרש התובע להתפטר. שכרו החודשי על סך 39,000 ₪ תואם מנהל במעמדו, ועל בסיסו יש לחשב את זכויותיו.

החברה טענה כי התביעה משוללת תום לב. בין התובע לנתבעת יחסים מעורבים מובהקים – ואי אפשר להבחין בין היות התובע עובד, לבין היותו בעל מניות, מייסד ודירקטור. מדובר בחברה משפחתית קטנה שכל התשלומים בה שולמו שווה בשווה בין בעלי המניות לפי חלקם, כפי שאישר התובע בעדותו. תלוש השכר היה רק אמצעי להעברת רווחים לשותפים וההטבות חולקו באופן שוויוני. יש לדחות את התביעה להשלמת פיצויים, תגמולים ונזק מס – שהרי התובע ניהל את עניניה הכספיים של החברה ושלט בהפקדות שבוצעו עבורו. בקופות התובע לפיצויים נצבר סכום ע"ס 861,560 ₪, כשהתובע הסתיר מידע בכך שבמהלך השנים קבל תשלומים שנועדו להשוות את תנאיו לאלו של שותפיו, ובסיוע בנו שהינו כלכלן ורואה חשבון מטעמו, הסיט את התשלומים להפקדה בקופות חיצוניות ע"ש בנו או אשתו (כגון – קרן השתלמות). התובע הוא שבקש לעזוב בפרק זמן דחוק, הוא ניהל מו"מ ביחס לזכויותיו עם פרישתו ובמסגרת הסכם מכר המניות ויתר על כל טענותיו כנגד הנתבעת כעובד שכיר. לאור מעמדו, נסיונו והיותו מלווה ביעוץ – יש לאכוף את התחיבויותיו בהסכם המכר, ולסלק את תביעתו.

הכרעה:

לפי ההלכה, אין מניעה שבעל מניות יהיה, בנוסף לכובעו זה, גם עובד בחברה, אולם יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה של הקשר המשפטי בין כובעו של אדם כבעל מניות לעומת פעילותו כעובד שכיר. הנטל להוכיח שהתקיימו יחסים מקבילים כאמור מוטל על הטוען להם. בנוסף, קיימת אבחנה בפסיקה בין יחסי עובד-מעסיק, שביסודם מונחת התקשרות חוזית שמטרתה העיקרית היא ביצוע עבודה, לבין הקמת שותפות לניהול עסק. אף אם השותפים עובדים בעסק, הרי שהעבודה בו היא נלווית להשגת המטרה של הצלחת העסק.

לצורך מציאת הגבול כאמור, הותוו בפסיקה מבחנים לקביעה אם מדובר בהסדר לגיטימי, או פיקציה שנועדה לזכות את בעל המניות בזכויות שלא מגיעות לו מן הדין; האותנטיות של ההתקשרות הנוספת; האותנטיות של תשלום השכר, ובכלל זה, היחס בינו לבין התפקיד המבוצע; מכלול התנהגות הצדדים וכוונתם.

ישום המבחנים על נסיבות המקרה מעלה כי בבחינת שני כובעיו של התובע, אי אפשר להפריד בין היותו בעל השליטה, לבין פעילותו כעובד. תקנון החברה לא כולל סעיף המאפשר עבודת בעלי המניות כעובדים שכירים ובין הצדדים לא נערך חוזה עבודה בכתב המגדיר את תנאי העסקתו של התובע כעובד שכיר. מאידך, התובע אכן עבד בפועל בחברה, והצגתו כשכיר באמצעות תשלומים בתלוש שכר והדיווח בגינו לרשויות היתה אותנטית. שיטת תגמול זו היתה מקובלת בין כלל בעלי המניות, כאשר כל אחד מקבל את התמורה בדרך זו בהתאם לחלקו במניות, ובפועל לאורך שנות קיומה חולק דיבידנד לבעלי המניות פעם אחת בלבד. ההחלטה להתנהל באופן זה התקבלה בישיבות הנהלה, שהתובע היה שותף להן ואף הוביל אותן.

בסיס ההתקשרות בין התובע לנתבעת לא נשען על מערכת חוזית של יחסי עבודה ועבודתו בנתבעת הייתה נלווית למטרה העיקרית של ניהול העסק כיחידה שלמה המניבה רווחים. התובע לא היה עובד מן השורה: באף שלב לא נטען ולא הוכח כי היה פיקוח על נוכחותו, וממילא התמורה שולמה לו ללא קשר להקף עבודתו. תלושי שכרו לא משקפים ניצול בפועל של זכויות כעובד, ושיעור התשלומים הנקוב בהם מנותק מהמקובל בשוק העבודה (כגון – תשלום הבראה לשנה על סך 54,000 ש"ח…).

לגוף העדויות, התרשם ביה"ד שהתובע ובנו היו מודעים היטב להתנהלות הכספית בחברה, התובע שלט בניהול עניניה הכספיים, וקבל החלטות מושכלות, על בסיס יעוץ חשבונאי שנועד למקסם את הטבות המס להן הוא זכאי בשל גילו, וכן להפקדות חלק הכספים שקבל  בקרנות נפרדות ע"ש בנו ואשתו. הסתרת ההתנהלות הכספית האמורה בכתב התביעה אכן נגועה בחוסר תם לב. טענת התובע כי לחצו אליו לעזוב לא מתיישרת עם הראיות, המלמדות כי מדובר ביוזמה שלו. העובדה כי בחר להפסיק לעבוד בגיל 74 מהווה כשלעצמה ראיה על מעמדו כבעל שליטה ולא כעובד.

בכל מקרה, אף אם ניתן היה להפריד בין פעילות התובע כבעל מניות לבין עבודתו כשכיר – ממילא יש לתת תוקף לויתור עליו חתם במסגרת הסכם מכר המניות. מדובר בהסכם 'חבילה' – היינו, הסכם שבו הוסדרה פרישת התובע מעבודתו אצל הנתבעת, אגב מכירת זכויותיו בנתבעת. התרשמנו כי התובע, שהינו אדם מנוסה בניהול, בעל שליטה בעסקאות מסחריות ומלווה ביעוץ, הבין היטב את משמעות ההסכם, וחתם עליו במודעות לאמור בו ומבחירה חופשית. התובע לא התכחש לתוכן ההסכם עד אשר נתגלעה מחלוקת בינו לבין בעלי המניות האחרים בחברה ביחס למכירת מניותיו בחברה הנוספת שהופעלה על ידי הצדדים. נוכח מעמדו הרם של התובע, יש קושי רב להחיל לגביו את הפסיקה הפוסלת תניית ויתור. הפסיקה הדווקנית שנועדה להגן על עובדים מוחלשים מפני מעסיקים שגזלו זכויותיהם בהסכמי פרישה, אינה מתאימה לבעל שליטה שעומד בראש החברה.

התביעה נדחתה על כל ראשיה. לאור התוצאה חויב התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪.

סעש (חי') 49709-12-20‏,‏ דוד אלקיים – אוטו-רויאל בע"מ (ניתן ביום 10.10.2024 בפני מותב בראשות כב' השופטת סאוסן אלקאסם, נציגת ציבור (עובדים) גב' הדר מאור, נציג ציבור (מעסיקים) מר נטליו רוזנבלום. על פסק הדין הוגש ערעור ביום 14.11.2024 (ע"ע (ארצי) 36645-11-24).