חובת מעסיק ליידע את עובדיו על זכותם לקרן השתלמות מכח חובת תום הלב המוגברת, המחייבת את המעסיק לבצע גילוי יזום לעובדים ביחס לתנאי עבודתם ושינויים בהם

עובדות המקרה:

בהליך התבררו במאוחד תביעותיהן של מורות במשרד החינוך בהן עתרו לפיצוי בגין אי צירופם לקרן השתלמות, בגין תקופה בה היו זכאיות להצטרף לקרן, אך לא יודעו בכך על ידי המדינה. מהמסמכים שצורפו עלה כי כל אחת מהתובעות צורפה לקרן השתלמות במועד מאוחר לתחילת עבודתה. לטענת התובעות, חלה על המדינה חובה ליידע אותן בזכאותן להצטרף לקרן ההשתלמות. המדינה לא פעלה לידוע מסודר של העובדות בזכאותן בעת קליטתן לעבודה, או בהודעה פרטנית הכוללת את פירוט הזכות, אופן מימושה ועלותה, וכפועל יוצא מכך – נגרם לתובעות נזק כלכלי. המדינה טענה מנגד, כי ביצעה ידוע לעובדים במסגרת מכתבים שנשלחו לעובדות וכן באמצעות פרסום בתלוש השכר ובדרכים נוספות. התובעות היו אמורות לדעת שלא צורפו לקרן השתלמות מכך שלא בוצע ניכוי חלקן לקרן בתלוש השכר. עוד נטען, כי בעת קליטת עובדות שהיו חברות בקרן השתלמות אצל מעסיק קודם – בוצעו ניכויים סדירים מתחילת עבודתן. בנוסף נטען כי הזכות לקרן השתלמות אינה זכות כופה שהעובד אינו רשאי לוותר עליה, ולכן היה על התובעות לפעול בשקידה סבירה למימוש זכאותן, ומשלא עשו כך – יש לראותן כמוותרות על הזכות.

הכרעה:

התביעות התקבלו באופן חלקי.

מקור הזכות של עובדי הוראה לקרן השתלמות הוא הסכמי. במשך עשרות שנים הוסדרה הזכות בזכרון דברים שנעשה בין המדינה ונציגיה לנציגי ארגוני המורים. במהלך הזמן הוסדרה הזכות גם בתקשי"ר עובדי ההוראה ובשנת 2008 נכללה הזכות בהסכם הקיבוצי "אופק חדש", שנעשה בין המדינה לבין הסתדרות המורים. בשנת 2011 נכללה הזכות בהסכם הקיבוצי "עוז לתמורה", שנעשה בין הרשויות המקומיות וארגון המורים.

הלכה פסוקה היא, כי על הצדדים ליחסי עבודה חלות חובות מוגברות של תום לב, הגינות וגילוי, לאור טיבם וטבעם של יחסי העבודה המושתתים על "חוזה יחס", שהינו חוזה מתמשך. דברים אלה נכונים ביתר שאת עת מדובר במעסיק מהמגזר הציבורי.

מחומר הראיות עולה כי המדינה יידעה את העובדות בדרכים שונות על זכאותן להצטרף לקרן השתלמות. תחילה הופיעה הודעה בתלוש השכר על ביצוע ניכוי לקרן השתלמות לעובדים שבוצעו מהם ניכויים לקרן, ובהמשך שונה נוסח ההודעה ביחס לעובדים שזכאים להצטרף לקרן אך לא מימשו את זכאותם. בנוסף, הוכחה טענה המדינה כי פרסומים על הזכאות הועלו באתרים שונים באינטרנט, לרבות באתרי ארגוני המורים. החל משנת 2008 הוציאה המדינה לכל עובד ערכת קליטה, בה קובצו טפסים שעליהן למלא ולהשיב למשרד החינוך, לרבות טפסי הצטרפות לקרן השתלמות, וכן הנחיות לפניה לבנק באמצעותו יבוצע הניכוי לקרן. החל משנת 2018 נשלחו מכתבים אישיים לעובדים שבחרו שלא להצטרף לקרן, והחל משנת 2022 גם נשלח לעובדים אלו מסרון אישי לטלפון הנייד ובו ידוע על זכאותם.

מרבית התובעות הכחישו את הטענה כי קבלו את המידע האמור בזמן אמת. בהתאם נדרש בית הדין להכריע בין הגרסאות. לדידנו, בעניינן של התובעות, ולמצער במועד קליטתן לעבודה ובסמוך לכך, הנתבעת לא פעלה כמעסיק סביר ולא פעלה באופן מספק לעניין הנגשת הזכות, הבהרתה ופישוט הסוגיה באופן שיאפשר לתובעות למצות את זכויותיהן.

חרף העובדה כי ההצטרפות לקרן ההשתלמות הנה וולונטרית ותלויה ברצונו של עובד הוראה, בתקופה הרלוונטית לתביעות דנן, ולמצער בחלק מהתקופה, הנתבעת לא דאגה לפנות לעובדי ההוראה שעבורם לא מבוצעות הפקדות לקרן השתלמות, ובכללם התובעות, ולהסב את תשומת ליבן לכך. תחת זאת, בחרה הנתבעת לבצע פניה כללית וגנרית במסגרת ההודעות בתלוש השכר. בנוסף, התובעות לא נדרשו למלא טופס עם קליטתן, במסגרתו יכלו להביע דעתן באופן מפורש באם רצונן לממש או לוותר על זכותן זו. לדידנו מדובר במהלך שהיה יכול להקל על עובדי ההוראה ולמנוע מצבים בהם עובדי הוראה מאבדים זכות מהותית, בשל כך שאינם מודעים לעצם קיומה.

יוצא אפוא כי הנתבעת אמנם טייבה את פעולות היידוע הפרטני במהלך השנים, אך פעלה תחילה באופן רוחבי בערוצי מידע שונים בכדי ליידע את עובדי ההוראה ובכללם התובעות באשר לזכותן העקרונית לקרן השתלמות. זאת, מבלי שעשתה לדידנו את כל המאמצים הדרושים באופן סביר, על מנת ליידע את התובעות בדבר זכאותן לקרן השתלמות שאינה ממומשת, והאופן שעל התובעות לפעול על מנת לממש את זכאותן. מתוקף היותה של הזכות לקרן השתלמות זכות משמעותית, בעלת מעמד הטבתי מובהק, היה על הנתבעת לפעול ולנקוט מאמצים רבים יותר על מנת לוודא, שהתובעות מודעות לזכותן, לאופן מימושה ולהשלכות הוויתור עליה. זאת בפרט בנסיבות בהן התובעות לא הודיעו על וויתור מצדן על הזכות לקרן השתלמות, ובפרט במקרים בהם התנהלותן מעידה בבירור על האינטרס שהיה להן בקיום הזכות ומימושה.

אנו ערות לטענת הנתבעת לפיה כיום, כאשר הקליטה של עובד הוראה נעשית באופן מכוונן ניתן לראות בבירור כיצד חלק מהנקלטים כעובדי הוראה בוחרים באופן מפורש באפשרות שלא להיות חברים בקרן השתלמות. עם זאת, בשים לב למהות הזכות, לא מן הנמנע כי גישה זו אופינית למי שמלכתחילה סבור כי העסקתו בהוראה תהיה זמנית, או כי לא הקדיש את מלא המחשבה לעניין. לדידנו  ככל שחולף הזמן ומתברר כי עובד הוראה שנקלט במערכת החינוך נשאר וקושר בה את עתידו המקצועי מבלי שהסדיר את זכאותו להפרשות לקרן השתלמות, ראוי שמשרד החינוך יבהיר לעובד כי מבדיקה שערך עולה כי לא מבוצעות עבורו הפרשות לקרן השתלמות,  בצירוף הסבר בדבר מהות הזכות והדרכים למימושה. העובדה שלחלק מהתובעות דנן הייתה קרן השתלמות עובר לקליטתן במשרד החינוך, בתקופה בה הועסקו בהוראה על ידי עמותות ובעלויות, מלמדת כי כאשר המעסיק פועל בעניין בשקידה סבירה, יש בכך כדי לתרום למימוש הזכות.

מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שקרן השתלמות אינה חלק מהתנאים הסוציאליים שהעובד איננו יכול לוותר עליהם והצטרפות לקרן ההשתלמות בעניינו מצריכה פעולה אקטיבית מטעם העובד. גם להתנהלות התובעות הייתה תרומה מסוימת לאי צירופן לקרן השתלמות. משכך,  ניתן לקבוע ככלל כי לו היו התובעות פועלות בשקידה סבירה לבירור זכאותן/ לבירור מימוש הזכות במועד מוקדם יותר, לא מן הנמנע שהיו מגלות אודות זכאותן לקרן השתלמות או אודות אי מימוש הזכות במועד מוקדם יותר ובהתאם מבצעות קודם לכן את הפעולות הנדרשות לשם מיצוי הזכות. עוד נציין כי לא ניתן להתעלם מערוצי היידוע השונים בהם פעלה הנתבעת, ובכללם המידע שהופיע באתריה במרשתת, היידוע במסגרת טפסי 106 ובמסגרת תלושי השכר, אשר ככלל האחריות לבדוק אותם בזמן אמת היא אחריות המוטלת על כל עובד וכיוב'. עוד יש ליתן את הדעת גם לעובדה שבמקום עבודתן של התובעות קיים ארגון עובדים, הנוקט אף הוא בפעולות להעברת המידע לעובדי ההוראה.

לאור זאת, יש ליישם ביחס לכל אחת ואחת מהתובעות את תורת "האשם התורם" ולבחון את פערי המידע בינה לבין המדינה ביחס לזכאות לקרן השתלמות, על מנת לקבוע את שיעור הפיצוי לו היא זכאית. ביה"ד בחן את אמצעי הידוע שנקטה המדינה ביחס לכל תובעת, ופסק לכל אחת מהתובעות סכומי פיצוי שונים בהתאם לרמת הידוע בה נקטה המדינה. ככל שנעשו פעולות ידוע רבות יותר – כך הוקטן סכום הפיצוי או צומצה התקופה בגינה הוחל על המדינה חיוב בפיצוי למפרע.

טענת המדינה לפיה יש לחייב בצו את קרנות ההשתלמות לקבל את ההפרשות בגין התובעות למפרע נדחתה, משלא קיימת חובה חוקית על קרן השתלמות לצירוף חברים למפרע. תחת זאת, נפסק לתובעות סכום פיצוי בשיעור הסכום שהיו זכאיות לו אילו היו מועברים הכספים בגינן לקרן (קרי, סכום פטור ממס). המדינה חויבה לשלם הפרשי ריבית והצמדה על סכום הפיצוי ממועד הגשת התביעה וכן חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ לכל תובעת.

סע"ש (ת"א) 31181-03-22, דניאלה אביטוב ואח' – מדינת ישראל-משרד החינוך (ניתן ביום 26.01.2025), בפני מותב בראשות כבוד השופטת אופירה דגן טוכמכר, נציגת ציבור (עובדים) הגב' זיוה אסא, נציגת ציבור (מעסיקים) הגב' תמר כהן. על פסק הדין הוגש ערעור ביום 24.2.2025.