עובדות המקרה:

התובע שימש כסוכן מכירות בנתבעת, העוסקת בשיווק מוצרי ניקיון וכלים חד פעמיים, במשך כארבע שנים. בשנתיים האחרונות להתקשרות הועסק כעובד שכיר וקבל תלושי שכר. התביעה מתייחסת לתקופת ההתקשרות הראשונה, במסגרתה נתן התובע לנתבעת שירותים כנגד חשבונית. לטענת התובע, ההתקשרות במתכונת של נותן שירותים נכפתה עליו ע"י מנכ"ל הנתבעת ובעל המניות העיקרי בה, אותו הכיר קודם לכן מעיסוקים משותפים אחרים. בתביעה עתר להכיר בו למפרע כעובד שכיר גם במהלך תקופת ההתקשרות הקבלנית, בצד תשלום זכויות כספיות שונות כעובד בתקופה זו. בנוסף, תבע תשלומים ביחס לתקופה השנייה, בה הועסק כעובד שכיר, ביניהם פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והחזר הוצאות משפטיות בגין הליך שיזמה הנתבעת נגדו, אשר נמחק על ידה. סכום התביעה הכולל הועמד על כמיליון ₪.

הנתבעת כפרה בטענות. לגרסתה, ברירת המחדל שלה הייתה להעסיק את התובע כשכיר, כפי שנהגה ביחס לשני סוכני המכירות האחרים שעבדו אצלה, אך התובע הוא שהעדיף לעבוד כעצמאי. נוסחת התגמול שנקבעה לתובע הייתה 12.5% מהגביה, כאשר התובע אחראי על ההתנהלות מול הלקוחות. במהלך השנים הצטבר חוב אבוד של לקוחות עליהם היה התובע אחראי בסכום של למעלה מ 105,000 ₪. מסיבה זו נענתה הנתבעת לבקשת התובע, כי החל משנת 2018 יועסק כשכיר בתנאים הנהוגים עם שני סוכני המכירות הנוספים. במסגרת המעבר להעסקה כעובד, נערכה התחשבנות בגין תקופת ההתקשרות הקבלנית תוך שהנתבעת מחלה לתובע על החוב האבוד. בנוסף, במהלך ההתקשרות הקבלנית הוקצו לתובע 10% מהון מניות חברה זרה שייסדה הנתבעת, ללא תמורה, באופן שמעמדו שודרג מ'קבלן משנה' לשותף.

הנתבעת טענה כי בעת שהתובע הפך להיות עובד שכיר קבל הודעה בכתב המפרטת את תנאי העסקתו, הזהים לתנאי עמיתיו הסוכנים – שכר בסיס של 6,500 ₪, עמלת גביה בסך 3% מעל 100,000 ₪ ופרמיה בסך 6% מעל 200,000 ₪. התמורה הקבלנית ששולמה לו עלתה באופן ניכר על התמורה שקבל כשכיר, ולכן התובע אינו זכאי לתשלומים נוספים. החברה טענה כי יש לדחות גם את שאר רכיבי התביעה הנוגעים לתקופת העסקתו של התובע כשכיר.

הכרעה:

תביעת התובע להכיר בו כעובד שכיר נדחתה.

נפסק, כי לצורך הכרעה בשאלה אם שוררים יחסי עובד – מעסיק בין צדדים, יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא את רצונם של הצדדים.

בתקופה שבמחלוקת הנתבעת לא הנפיקה לתובע תלושי שכר ולכן לא מתקיימת החזקה כי הועסק כשכיר. שני הצדדים הציגו גרסאות חלקיות ביחס למאפייני ההתקשרות בתקופה הקבלנית, אלא שהנטל להוכיח קיום יחסי עבודה, בניגוד לדרך בה התנהלו הצדדים, מוטל על התובע. התובע לא העמיד גרסה עובדתית מפורטת באשר לאופי ההתקשרות בתקופה בה הנפיק חשבוניות, והסתפק בהתייחסות קצרצרה לכך בתצהירו, ללא שזימן עדים שיתמכו בטענותיו.

בתחילת ההתקשרות נרשם על החשבונית "ייעוץ חודשי" ולאחר מכן רשם התובע שעות עבודה, מבלי לפרט את מספר השעות שביצע בפועל. מדובר בסממן שאינו מאפיין יחסי עובד מעסיק, א כי אינו בעל משקל מכריע.

לפי ההלכה הנוהגת בעניין כותה, יש ליישם על נסיבות העניין את ה'מבחן המעורב', הכולל את מבחן ההשתלבות על שני פניו, ומבחני עזר נוספים.

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות כולל שלושה יסודות: קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו; הפעולה המבוצעת צריכה להיות פעילותו הרגילה של המפעל; מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ואינו "גורם חיצוני". התובע מקיים את דרישות ההשתלבות, בפרט כאשר הועסקו בנתבעת עובדים שכירים בתפקיד מקביל, והתובע עצמו בצע את התפקיד כעובד שכיר בתקופה השנייה.

אלא שעיקר המחלוקת היא בשאלה האם מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, היינו: האם התובע אינו בעל עסק עצמאי משלו. ביה"ד פותח בשאלה האם העובדה שהתובע שימש בהמשך כשכיר באותו תפקיד, לא מחייבת את המסקנה שהיה עובד שכיר גם קודם לכן, תחת כסות אחרת, ומשיב על כך בשלילה, לאור הראיות שהובאו בפניו. ביה"ד שוכנע כי הצדדים התקשרו על יסוד היכרותם האישית המוקדמת, לתובע הייתה התקשרות עסקית נוספת עם מנכ"ל הנתבעת באותה תקופה במסגרתה פעל כבר כעוסק, והוא נתן שירותים לגורמים נוספים מלבד הנתבעת. מעדות רו"ח של הנתבעת עלה, כי במהלך שנת ההתקשרות הראשונה התובע הוציא 23 חשבוניות, מתוכן 12 לנתבעת ו-11 לארבעה גופים אחרים, כאשר הסכום בגינו הוציא חשבוניות לאחרים הוא סכום מהותי בגובה של עשרות אלפי שקלים. מכאן, שלא מתקיים ביחס לתובע 'מבחן התלות הכלכלית' בנתבעת בלבד.

מבחן הקשר האישי מתקיים בתובע, שנתן את השירות בעצמו. מבחן הפיקוח מעלה, כי הנתבעת לא הפעילה פיקוח על התובע הן כאשר נתן שירותים כעצמאי והן כאשר הועסק כעובד שכיר. מבחן הבעלות בציוד מעלה, כי התובע השתמש לביצוע העבודה בכלי רכב שהיה בבעלותו ונשא בכל ההוצאות והבלאי שלו. בנוסף, התובע נשא בסיכון הכלכלי של עסקו, משהיה אחראי לגביית הכספים מהלקוחות וכאשר לא עמד בחובות הגביה קוזזו תשלומי החוב מהתמורה הקבלנית ששולמה לו. קיזוז זה הוא שהביא בסופו של דבר לשינוי מתכונת ההתקשרות ולמעבר להעסקת התובע כעובד שכיר.

שקלול המבחנים אינו נותן תוצאה מובהקת. במצב כזה, יש לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת קיום יחסי עובד מעסיק. בהתאם, נדחו כל עילות התביעה לתשלומים לתובע כעובד שכיר בגין תקופת ההתקשרות הקבלנית.

ביה"ד נדרש לדון בעילות התביעה שנגעו לתקופת העסקתו השנייה של התובע, בה הועסק כעובד שכיר. מרבית רכיבי התביעה ביחס לתקופה זו נדחו. בצד זאת, נפסקו לתובע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ללא הליך שימוע, בסך 20,000 ₪ וכן נפסקו לזכותו הוצאות בסך 15,000 ש"ח בגין הליך משפטי שנקטה הנתבעת נגדו בסיום ההעסקה, במסגרתו דרשה צווים שימנעו ממנו שימוש ב"דומיין" שלה, אך מחקה אותו ביוזמתה משלא נדרש לה עוד.

ביה"ד ציין כי מאחר ורק חלק קטן מהתביעה התקבל, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪. 

לא הוגש ערעור

סע"ש (תל אביב-יפו) 6909-06-20 שי אייזנברג – יוסמיטי בע"מ (ניתן ביום, 07.12.2023), בפני כב' השופטת מירב קליימן, נציגת ציבור (עובדים) גב' רונית עזר, נציג ציבור (מעסיקים) מר חגי עינת.