עובדים בכירים בשירות המדינה אינם זכאים להפרשי שכר למפרע בגין "קידום אוטומטי" שהזכאות לו קמה רק בהתאמה לדרגת התפקיד, גם אם ניסוח מסמך העקרונות הישן בו נזכרה הזכות לא דויק כראוי

עובדות המקרה:

התובעים הם עובדים בכירים בשירות המדינה אשר חתומים על חוזה מיוחד המכונה "חוזה בכירים". החוזים נחתמו בתקופות שונות אך כולם לפני שנים רבות (חלקם לפני למעלה מ- 20 שנה). טענתם היא שלא זכו לקידום אוטומטי שהיה קבוע במסמך "עקרונות יסוד" לעובדים בכירים, ולכן לא קיבלו במועד קידום לרמת שכר א' (הגבוהה ביותר בדרגות הקידום). לאור זאת, הם עותרים לסעד כספי למפרע, כל אחד בהתאם למועד תחולת זכאותו ההסטורית לקידום הנטען.

לטענת המדינה, הפרשנות של התובעים למסמך "עקרונות היסוד" שגויה ואין הוא מקים זכאות לקידום אטומטי לרמה א'. נעיר כי לשיטת המדינה הטענות רלוונטיות לקבוצה של כ- 300 בכירים בשירות המדינה שלהם מאפייני העסקה זהים וכי  שיעור הסעד הנתבע מגיע לשווי של מאות אלפי שקלים אצל רוב התובעים.

הכרעה:

התביעות נדחו.

התובעים מבססים טענתם על מסמך משנת 2004 שפרסמה נציבות שירות המדינה שכותרתו "עקרונות יסוד זכויות וחובות עובדים בכירים נוהלי העסקת עובדים בכירים בחוזה מיוחד בשירות המדינה". נבהיר שעובד בחוזה בכירים מתנתק מעקרונות הקידום בדרגות החלים על הדירוג הרגיל שלו (המוסדרות בחוזה אישי שונה) וזוכה לחוזה המסדיר שכר כולל בשיעור גבוה יותר. 

לחוזה בכירים שלוש רמות שכר: א' ב' או ג'. לענייננו רלוונטי הפרק הרביעי למסמך העקרונות שכותרתו "רמות השכר ועדכוני שכר למועסקים בחוזה בכירים". סעיף זה מפרט רשימה סגורה של תנאים שעובד המקיים אחד מהם זכאי לקידום דרגה מעבר לדרגתו על פי החוזה האישי לשכר המשולם לפי דרוג. עיון בנוהל מעלה שהוראותיו לא נוסחו באופן מוצלח. ככלל, המסמך מגדיר 3 רמות של בכירות בהתאם לשלושה מתחי דרגות. בנוסף ישנן שלוש רמות שכר כאמור. אלא שהמתאם בין מתח הדרגות ובין רמת השכר לא ברור עד תום. המסמך קושר בין מתח הדרגות הצמוד לכל משרה ובין דרגת השכר התחילית של העובד. לעומת זאת, בכל הנוגע לקידום, לכאורה אין קשר בין רמת המשרה ובין מתח הדרגות וכל עובד בחוזה בכירים, גם אם מדובר במשרה זוטרה יחסית במתח דרגות ממוצע – יגיע תוך תקופה קצרה (לעתים שנתיים בלבד) לרמת שכר א' שהיא הגבוהה ביותר בשירות המדינה. כלומר, שכרו של מנהל מחוז או סמנכ"ל יהיה שווה תוך שנתיים או לכל היותר תוך 6 שנים לשכר מנכ"ל. על קריאה פשוטה זו מתבססים התובעים בתביעתם.

מבחינה עובדתית – אין ספק שפרשנות התובעים מעולם לא יושמה. התובעים מועסקים שנים רבות ללא שזכו בפועל לקידום לרמת שכר א', זאת עד שהנושא הוסדר בהוראות חדשות אחרי הגשת התביעה. חלקם ניסו לפנות בעבר בנושא זה לנציבות שירות המדינה אך לא זכו למענה חיובי. כך, התובע 6 העיד שפנה כבר בשנת 2015 למנהל מינהל הסגל הבכיר בנש"מ, וטענותיו בעניין נדחו. מספר בכירים בהנהלת בתי המשפט פנו אליו שוב בנושא בשנת 2020 ונענו כי כרגע לא עוסקים בכך ולא ברור אם תערך חשיבה מחודשת ביחס לדרישה.

אכן מדובר במסמך שנוסח כאמור באופן לא טוב. עם זאת, ניתן ללמוד ממנו בבירור שיש קשר מובנה בין מתח הדרגות הצמוד למשרה ובין רמת השכר. דומה שכל מבט עם שכל ישר על הסוגיה מחייב מסקנה זו שאם לא כן- לצורך מה נקבעו שלוש רמות שכר. למעשה גם דקדוק לשוני גרידא בהוראות מעלה שדומה שהכוונה הייתה להצמיד רמת שכר לדרגת המשרה. כך כאמור, לגבי עובד שכבר מתחיל ברמה בכירה נאמר במפורש כי תקבע רמת שכרו בהתאמה לאחת מרמות השכר אך לא יותר מרמת השכר הגבוהה שנקבעה למשרה היינו, כתובה כוונה ברורה שלכל משרה תהיה "רמת שכר גבוהה", אחרת.

מעבר לרובד הלשוני, המדינה צודקת בטענותיה הפרשניות הנוספות: ראשית, בכך שבתוך חוזי הבכירים השונים ישנן שלוש רמות של בכירות כאמור. רמות אלו אינן באות בחלל ריק אלא הן ביטוי לבכירות במערכת ההיררכית של שירות המדינה.

בנוסף, המדינה צודקת שלפרשנות התובעים אין הגיון ניהולי. מנגנון של קידום אוטומטי תוך זמן קצר ביותר לדרגת השכר הגבוהה ביותר בעוד שהעובד נשאר בדרגה הנמוכה ביותר וכאמור גם בנטל האחריות הנמוך ביותר – הוא מנגנון המנוגד למערך התמריצים הרגיל שמעסיק מעוניין לתת לעובדיו לצורך קידום. מעבר לכך, בחוזי ההעסקה האישיים של העובדים אין זכר לאמור במסמך בכל הנוגע לקידום. המקור עליו הם נסמכים הוא מסמך ברמת הסדר קיבוצי אשר אין חולק כאמור שהוראותיו לא יושמו מעולם לפי הפרשנות של התובעים ושפניות שנעשו מטעמם לאורך השנים נדחו. הדבר מלמד על הפרשנות העקבית שהמדינה נתנה לסעיף זה מאז ומעולם. התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו שננהג בהם מנהג שונה מזה של כל מנהל בכיר אחר בשירות המדינה.

משמדובר במסמך שלא בוצע כלל, נוגד את ההקשר התעשייתי והתובעים לא עשו שנים פעולה יעילה לאכיפתו – נדחית טענתם להסתמכות. מכלול הנסיבות משמיע עמדה ברורה של אי הכרה בעילת התביעה באופן עקבי ומתמשך על ידי נציגי המדינה.

לאור סכום התביעה הכולל ודחייתה – חויבו התובעים לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 12,000 ₪.

סע"ש (ים) 31179-06-22, שלומית לביא ואח' – מדינת ישראל (ניתן ביום 17.03.2025), בפני מותב בראשות כבוד השופט עמיצור איתם, נציגת ציבור (עובדים) מר אברהם שבבו, נציג ציבור (מעסיקים) מר יגאל שבתאי. טרם חלף המועד להגשת ערעור.