אושרה בקשה לניהול תובענה ייצוגית להכללת עמלות מכירה שהיוו השלמה לשכר המינימום בשכר הקובע לגמול שעות נוספות, גמול מנוחה שבועית ועבודה בחג.

1. עובדות המקרה:

התובעת הועסקה כמוכרנית ברשת ביגוד, בשכר שעתי, בעבודה במשמרות. על פי ההודעה לעובד שנמסרה לה, התחייבה המעסיקה לשלם לה שכר בסיס בצירוף עמלות, אשר ביחד לא יפחתו משכר המינימום. בפועל, שולמו למוכרנית שני סוגי תמריצים:

1. 1. "עמלות מכירה אישיות" הנקבעות על בסיס אחוזים מסך המכירות – האחוזים עולים ככל שסך המכירות עולה, אולם ניתנים החל מהמכירה הראשונה.
2. 2. "בונוס תמריץ" אשר שיעורו נקבע בשקלים, בהתאם ליעדי מכירה. ככל שהמוכרן עומד ביעדי מכירה גבוהים יותר – כך גדל שיעור הבונוס השקלי שהוא זכאי לו.

בבקשה לאישור התובענה כייצוגית נטען כי החברה לא עמדה בחובתה לשלם למוכרנים שכר מינימום, שכן שיעור שכר הבסיס ללא העמלה היה נמוך משכר המינימום השעתי; בנוסף, נטען כי יש לכלול את עמלות המכירה ובונוס התמריץ בשכר הקובע של המוכרן לגמול שעות נוספות, גמול המנוחה השבועית וגמול עבור עבודה בחגים. עוד נטען כי יש לכלול את בונוס התמריץ בשכר הקובע להפרשות פנסיוניות.

הכרעה:

ביה"ד בחן את התנאים לאישור תובענה ייצוגית וקבע כי יש לאשר את הבקשה באופן חלקי, בעילת התביעה להכללת עמלות מכירה אישיות בשכר הרגיל לתשלום גמול שעות נוספת, גמול מנוחה שבועית ועבודה בחג.

מבנה השכר שקבעה המשיבה, כעולה מההודעה לעובד, כלל את עמלות המכירה האישיות בשכר הקובע. במרבית חודשי עבודתה המבקשת קבלה עמלות ושכר בסיס שיחדיו עלו בשיעורם על שכר המינימום הקבוע בחוק. בחודשים הבודדים בהם לא היתה המבקשת זכאית לעמלות בשיעור העולה כדי שכר המינימום – שולמה לה השלמת שכר מינימום. מכאן, שהמשיבה עמדה בחובת תשלום שכר המינימום, כפי שנקבעה בחוק ובפסיקה.

מנגד, המשיבה הציגה בתלוש השכר של המוכרנים מצג מטעה, לפיו, לכאורה, משולם להם גמול שעות נוספות כחוק. בתלוש נרשם ביחס לתשלומי העמלות בשעות נוספות כאילו חושבו לפי מקדם של 1.25% או 1.5% מערך השעה. בפועל, המקדם שולם אך ורק ביחס לעמלה, אך לא ביחס לשכר הבסיס. כך יצא, שהמוכרנית לא קיבלה מהחברה תמורה נוספת כלשהי בגין עצם העבודה בשעות נוספות או במנוחה השבועית ובחגים (התמורה הנוספת הגיעה מעמלותיה שלה בלבד).

הגמול הנוסף לו זכאי עובד בגין עבודה בשעות נוספות, מנוחה שבועית או בחג – נועד לייקר את עלויות ההעסקה הנוספת ולשמש תמריץ שלילי למעסיק, על מנת שיאפשר לעובד שעות מנוחה מירביות. במקרה זה, אי חיוב החברה בתשלום נוסף עבור עבודה בשעות הנוספות במנוחה השבועית או בחג, הופכת את ההעסקה בשעות אלו לכדאית למעסיק מבחינה כלכלית: ככל שהמוכרנית מכרה יותר והייתה זכאית לעמלות גבוהות יותר, הגמול שהחברה נדרשה לשלם לה עבור השלמת שכר מינימום באותם חודשים פחת. כך יצא, שההעסקה בשעות החריגות דווקא הוזילה את עלויות המעסיק, בניגוד למטרת החוק.

מאידך, ביה"ד דחה את הבקשה ביחס להכללת "בונוס תמריץ" בשכר הקובע, לכל דבר וענין. בעוד העמלות האישיות היו חלק מהשכר ושולמו למוכרנית מידי חודש בחודשו, הבונוס שולם רק עבור מכירות שהן מעבר לנורמה, המצריכות מאמץ מיוחד. שיעורו של הבונוס השתנה מחודש לחודש, והיו חודשיים בו לא שולם כלל. בונוס זה הוא אכן תשלום מותנה, שממילא לא היווה חלק משמעותי מהשכר.

הסעדים שנפסקו:

• חברי הקבוצה – "כל מי שהועסק ו/או מועסק על ידי המשיבה במהלך התקופה שקדמה ב- 7 שנים למועד סיום העסקת המבקשת ועד למועד הגשת בקשת האישור בתנאי העסקה דומים לאלו של המבקשת (מוכרנים בחנויות)".

• עילת התביעה – אי הכללת עמלות מכירה אישיות בתשלום בגין גמול שעות נוספות, גמול מנוחה שבועית ועבודה בחג.

• הסעד הקבוצתי הנתבע – הפרשים בגין אי ביצוע הפרשות כדין בגין גמול שעות נוספות, גמול מנוחה שבועית ועבודה בחג עקב אי הכללת עמלות מכירה אישיות.
• המשיבה חויבה לפרסם את ההחלטה ב- 3 עיתונים יומיים וכן חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ך ובהוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪ בגין ההליך המקדמי.
•