רקע עובדתי:

הנתבעת היא חברה המנהלת מפעל ליצור מזון, אשר העסיקה את התובע כנהג משאית חלוקה. בחוזה האישי בין הצדדים הצהיר העובד הוא כי בעל הנסיון והכישורים לביצוע התפקיד. בנספח לחוזה הוסכם כי על העובד מוטל לשאת בתשלום בגין "עבירות תנועה" ובתשלום של דו"חות חניה במידה ויצבור מעל 2 דו"חות חניה בחודש.

ביום 16.10.22 היה התובע מעורב בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב הנתבעת, בה פגע בחלק האחורי של רכבה של צד ג'. אין מחלוקת שהתובע אחראי לקרות התאונה, והתובע אישר זאת בעדותו. הנתבעת הודיעה לחברת המבטחת מטעמה על התאונה. חברת הביטוח השיבה כי פוליסת הביטוח אינה מזכה בהחזר כספי בגין התאונה, שכן בניגוד לתנאיה התאונה נגרמה בעת שברכב נהג אדם ללא רישיון נהיגה בתוקף, אשר נשלל עקב צבירת נקודות בגין עבירות תנועה ועל פי בדיקת מכון רפואי. צד ג' (הנהגת הנפגעת) וחברת הביטוח מטעמה הגישו תביעה נגד הנתבעת, התביעה הועמדה על 12,000 ₪ על פי דו"ח שמאי שצורף לה. בתביעה נטען כי הנתבעת פעלה ברשלנות כבעלים וכמתירת רישוי הנהיגה ברכב ע"י התובע. 

סמוך לאחר הגשת התביעה זומן התובע לשימוע טרם סיום העסקה. לטענתו, לא היה מודע לכך שרישיונו נשלל, והוא גילה על כך רק בעקבות הודעת החברה, בעקבותיה פנה ביוזמתו למשרד הרישוי שאישר את המידע. כשבועיים לאחר ישיבת השימוע, נשלח לתובע מכתב פיטורים, בו נומק כי ללא רישיון נהיגה תקף, ומשאין צפי למועד חידוש הרישיון – התובע אינו כשיר לבצע את תפקידו. במכתב צוין כי הפיטורים יכנסו לתוקף תוך 30 יום ממועד מסירת המכתב, במהלכם מתבקש התובע המשיך לבצע את עבודתו. (הערת העורך: ביה"ד לא התייחס לדרישת הנתבעת מהתובע לביצוע עבודה בפועל ללא רישיון נהיגה, משלא נתבעו סעדים בגין הודעה מוקדמת – הגם שהיה מקום להתחשב בנתון זה בבחינת התמונה הכללית).

לאחר מסירת המכתב, התנהלה התכתבות בין התובע לנציגי הנתבעת ביחס לחובתו לשלם את הנזק בגין התאונה, תוך שהובהר לו כי התובעים דורשים בנוסף לסכום הנזק תשלום בגין שכר טרחת עו"ד ובסה"כ: 18,410 ₪, אך הציעו פשרה על סך 14,910 ₪ אם יתייתר הצורך בהליך משפטי. נציג הנתבעת הבהיר לתובע כי אם ימציא אסמכתה על החזקת רישיון תקף בעת התאונה – ניתן יהיה להתגונן בפני התביעה. בשורה נוספת של מסרונים מטעם נציג הנתבעת, הוצע לתובע כי החברה תשתתף בחלק מעלות הנזק והתובע יישא באשר התשלום או החברה תשלום את סכום הפשרה כנגד פיקדון של התובע בשיעור חלקו לטובת החברה. התובע השיב בשלילה להצעות וטען כי על פי יעוץ משפטי שקיבל, מאחר ובעת התאונה לא היה מודע לכך שנשלל רשיונו – הוא אינו אחראי לנזקיה ולא חלה עליו חובת תשלום. בהתאם, החליטה החברה לשלם לתובעים את הסכום שהוצע בהסדר הפשרה (14,910 ₪) וניכתה את התשלום משכר האחרון של התובע, תחת כותרת בתלוש השכר שכונתה "קיזוז חוב".

התובע הגיש תביעה להחזר הסכום שנוכה משכרו, בטענה כי הניכוי נעשה שלא כדין משלא היה מודע לכך שרישיונו לא בתוקף. הנתבעת טענה כי הניכוי משכרו האחרון של התובע נעשה כדין, בהתאם לחוק ולחוזה. מדובר בחוב קצוב, שנגרם בשל נזק שהתובע אחראי לו והסכים לשאת בו על פי החוזה. בכל מקרה, גם אם יקבע שהניכוי לא נעשה כדין – יש לחייב את התובע בפיצוי הנתבעת בסכום הניכוי, בשל הפרת חוזה העבודה והתנהגות שלא בתום לב, עת נמנע מלהודיע לחברה על שלילת רשיונו אי כשירותו לשמש בתפקידו.

הכרעה:

ביה"ד אישר את ניכוי נזקי התאונה משכרו האחרון של התובע.

חוק הגנת השכר אוסר על ניכוי משכרו של עובד, אולם מתיר, בסייגים שנקבעו בו, ניכוי מתשלום שכר אחרון של חוב קצוב שהעובד חב בו.

עבודה בתפקיד נהג, ללא רישיון נהיגה בתוקף, היא הפרה של התחייבות העובד לפי הסכם העבודה, הקובע את חובתו של העובד למלא את תפקידו במיומנות, במסירות, בנאמנות וביושר. ההתחייבות להחזיק ברישיון בתוקף לביצוע העבודה נגזרת גם מחובות תום הלב והנאמנות של העובד כלפי מקום העבודה והופכת לתנאי מכללא בהסכם עבודתו. בנוסף, מדובר בחובה הנגזרת גם מחובת הזהירות המוטלת על הצדדים ליחסי העבודה.

הגישה המקובלת בפסיקה היא כי ניתן להטיל חיוב כספי על עובד בשל נזק ישיר שנגרם למעסיק בשל הפרת חובה שהיא תנאי מכללא בהסכם העבודה. עם זאת, השימוש בזכות לניכוי כספי מעובד בגין נזק שגרם בעבודה צריך להיעשות בזהירות, בהתחשב בכך שטעויות למיניהן בביצוע העבודה הן חלק מהסיכון שמעסיק צריך להיערך לו, בין היתר באמצעות עריכת ביטוח מתאים או נקיטה באמצעי זהירות אחרים.

בנסיבות המקרה כאן, הנתבעת מילאה את חובתה לצמצם את נזקיה, שכן ערכה ביטוח מתאים לכיסוי נזקים הנגרמים בשל נהיגה ברכב. הנזק בו נשאה הנתבעת במסגרת התביעה נגרם בשל רשלנותו החמורה של התובע ואחריותו לתאונה והפרת התחייבויותיו לפי הסכם העבודה להחזיק רישיון נהיגה בתוקף. לו עמד התובע בחובתו הבסיסית להחזיק ברישיון נהיגה באופן המאפשר את ביצוע העבודה וההתחייבויות על-פי הסכם העבודה, היתה חברת הביטוח משלמת את נזקי התאונה ואלה לא היו מוטלים על הנתבעת.

טענת התובע כאילו לא היה מודע לשלילת רשיונו אינה מהימנה, לא נטענה בהליך השימוע ונמצאו סתירות בין גרסאותיו השונות במסרונים ששלח ביחס למועד בו נודע לו על כך לראשונה. בכל מקרה, גם אם התובע לא היה מודע לשלילת רשיונו – שאלה זו אינה מהותית. על התובע חלה חובה לדאוג לקיום תנאי הכשירות לביצוע העבודה ולוודא שהוא עומד בהם. בפועל, מדובר בטענת הגנה, שהתובע לא עמד בנטל להרימה. לכך מתווספת העובדה שהתאונה נגרמה בשל נהיגה רשלנית של התובע, שגם בה יש משום הפרת חובותיו כעובד. על בסיס כל אלו נפסק כי הנתבעת ניכתה כדין משכרו של התובע את סכום הנזק בו נשאה בגין התאונה.

רכיבי תביעה נוספים שנתבעו ע"י התובע נדחו ברובם. שניים מהם, בסכום מצטבר של כ – 3,500 ₪, נתקבלו. לאור קבלת חלק מהתביעה לא נפסקו הוצאות לטובת מי מהצדדים.