אמירות פוגעניות ומבזות כנגד מעסיק בפוסטים פומביים, על רקע דרישה אישית לתשלומים – אינן חוסות תחת חופש הביטוי 

העובדת חויבה לשלם למעסיק סך של 16,500 ₪ בגין הפרת חוק לשון הרע.

עובדות המקרה:

התובע, רופא במקצועו, מחזיק ומפעיל מרפאה לטיפולים אסתטיים. הנתבעת עבדה כשנתיים בתפקיד מנהלת המרפאה. בתחילת שנת 2020 הודיעה הנתבעת על התפטרותה וחזרה בה לאור פרוץ מגפת הקורונה. התובע הסכים להחזירה לעבודה, אלא שהמרפאה היתה סגורה בשל הקורונה ולכן אישר יציאתה לחל"ת עד תום הסגרים. בחודש מאי 2020 נפתחה המרפאה ונעשה בין הצדדים חוזה חדש, לפיו, בין היתר, שכרה של העובדת ישולם ב- 9 לכל חודש. החל מחודש אוגוסט 2020 נעדרה הנתבעת מהעבודה, תוך שאינה ממציאה אישורי מחלה לכל היעדרות. בעקבות כך זומנה לשימוע, אשר ההחלטה בו עוכבה. בסוף חודש ספטמבר 2020 ניתנה לעובדת החלטת פיטורים, והודעה מוקדמת על סיום עבודתה בתום אוקטובר 2020, במהלכה נדרשה להתייצב לעבודה.

כשבועיים לאחר פיטוריה, פרסמה הנתבעת שני פוסטים בפייסבוק, בלשון זו:

בפוסט הראשון, מיום 9.11.20, נכתב כי "שנתיים וחצי בניתי לבןאדם עסק, נתתי את כל כולי והוא לא משלם לי משכורת אחרונה וכך גם את הפנסיה… חוצפה שאין לה תקנה. גועל נפש !". הדף העסקי של המעסיק תויג בפוסט, כאשר שם העסק הוא בפועל שמו האישי. בפוסט השני, מיום 11.11.20, נכתב כי "בהמשך לפוסט האחרון, המעסיק שילם לי רק פנסיה. עדיין לא שילם לי משכורת אחרונה. האם עדיין שווה לי נפשית וכלכלית לתבוע אותו?"

בטרם פרסום הפוסט הראשון, נוהלה התכתבות מסרונים בין הנתבעת לתובע, בה טענה הנתבעת כי מגיעים לה תשלומים שונים, וכי התובע מבצע עברה פלילית בכך שאינו משלם לה. התובע השיב כי עליה להמתין לגמר החשבון עד 10 לחודש, וכי תוכל לפנות אליו אם יש לה השגות. גמר החשבון שולם לנתבעת ביום 10.11.20. טרם לכך, עם פרסום הפוסט הראשון, פנה התובע לנתבעת בדרישה להסירו, כדי להמנע מהגשת תביעת לשון הרע. הנתבעת סירבה תחילה, אך מספר שעות לאחר מכן הסירה את הפוסט, ובהמשך פרסמה את הפוסט השני.

בפני ביה"ד הונחו שתי תביעות – העיקרית, תביעת המעסיק כנגד העובדת לפיצוי בגין לשון הרע, ותביעה שכנגד של העובדת לפיצויים וזכויות נטענות בגין העסקתה וסיומה.

תביעת המעסיק לפיצוי בגין לשון הרע:

לטענת המעסיק, העובדת ביקשה לפגוע בו במכוון, להכפישו ולבזותו. בנוסף, אין בפרסומים אמת, הוא ועסקו תויגו בהם, לקוחותיו נחשפו אליהם ונגרמה לו פגיעה עקב כך. בהתאם, תבע פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 140,000 ₪ לכל פרסום, וסה"כ 280,000 ₪.

העובדת טענה כי מדובר בתביעת השתקה חסרת תום לב, שנועדה למנוע ממנה קבלת זכויותיה לפי הדין. פערי הכוחות בין הצדדים עצומים ונוטים לטובת המעסיק; הפיצוי הנדרש חורג מגבולות הסביר וההיגיון; כל קורא סביר עומד על הקשרם ומטרתם האמיתית של הפרסומים – פניית העובדת ל'חוכמת ההמונים' לשאלת מיצוי זכויותיה, ולכן אינם בגדר "לשון הרע".

הכרעה:

ביה"ד קבע כי שני הפרסומים יחד מהווים לשון הרע.

ראשית, נפסק, כי לא מדובר בתביעת השתקה. אומנם קיימים פערי כוחות בין הצדדים, אלא שתחילה הוגשה התביעה העיקרית כנגד העובדת ורק לאחר הגשתה, הגישה העובדת את תביעתה. סכומי התביעה הועמדו אמנם על התקרה המרבית בחוק, אך בסיס התביעה לפיצוי בגין לשון הרע מוצדק.

בהתאם לפסיקה, עוולת לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים – תחילה, יש לבחון את הביטוי אובייקטיבית ולשאוב את המשמעויות העולות ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר; בשלב השני, יש לבחון אם הביטוי מהווה "לשון הרע" והאם מדובר ב"פרסום" כהגדרתו בחוק; בשלב השלישי, יש לבחון אם עומדת למפרסם אחת ההגנות שבחוק; ולבסוף, לבחון את שאלת הפיצוי.

בפרסום הראשון, העובדת הציגה עצמה כמי שנתנה את כל כולה לבניית העסק "לבנאדם", ו'תוגמלה' באי תשלום משכורת אחרונה ופנסיה. העובדת הוסיפה את המילים "חוצפה שאין לה תקנה!" ו-"גועל נפש". זוהי ביקורת המציגה את המעסיק כמי שמנצל את עובדיו ומתחמק מתשלום עבור עבודתם. כל אדם סביר יבין כי מדובר במעסיק שהתנהלותו קלוקלת עד כדי נצלנית, החוזרת על עצמה ולא ניתן לשנותה, וגרוע מכך, שראוי כי יוצמדו לו כינויי גנאי דוגמת "גועל נפש".

התרשמות ביה"ד היא, כי מטרת הפרסום לא הייתה "התייעצות תמת לב" בלבד. התכתובות הפרטיות בין הצדדים, סמוך לאחר הפרסום הראשון, מעידות כי העובדת התעקשה על דרישותיה הכספיות כאשר התובע בקש להסירו. הפרסום הועלה במהלך ה- 9 לחודש, טרם חלף המועד לתשלום שכרה האחרון של העובדת וטרם ביצוע גמר החשבון.

בפרסום השני, בניגוד לראשון, לא הזכירה העובדת את שם המעסיק ולא תייגה את הדף העסקי שלו, אף שהפנתה לפרסום הראשון. ניסוח הפרסום זהיר יותר מהראשון, אולם עדיין יש בו אמירה כי המעסיק טרם שילם לה משכורת אחרונה, אך זאת מבלי לציין שקיימת מחלוקת לגבי עצם זכאותה. המעסיק אישר כי למרות ה"רפרור" לפוסט הקודם – הפוסט המקורי נמחק. עם זאת, לא ניתן לדעת את השלכות הפוסט השני שכן הנתבעת מחקה חלק מהתגובות לו. הפוסט השני הוא המשך הסיפור שהתחילה בפוסט הראשון ונועד להזכיר לחבריה את שנאמר בו. נוצר הרושם, כי הפוסט השני הועלה לאחר יעוץ משפטי כדי ל'עמעם' את בוטות הפוסט הראשון, ולשוות חזות של בקשת ייעוץ עניינית, להבדיל מלשון הרע. לפיכך, גם הפרסום השני מהווה לשון הרע. עם זאת, אם הפוסט השני היה עומד 'בפני עצמו', ללא הפרסום הראשון וללא ההקשר שעשתה העובדת ביניהם, אפשר שהקביעה הייתה שונה.

למעשה, הפרסומים נעשו כדי שהמעסיק ישלם לעובדת את מה שדרשה, על אף המחלוקת ביניהם לגבי זכאותה לתשלום. תיוג הדף העסקי של המעסיק, מעיד על כוונה לחשוף את המעסיק ועלול להזיק לו. העובדת ידעה כי בין חבריה ברשת הפייסבוק יש מי שמכיר את המעסיק, ופרסמה את הפוסט בכוונה כדי שיעבירו לו את תוכנו. העובדת אף ידעה, כי משמעות הפרסום הינה ייחוס עבירה פלילית למעסיק. המעסיק במקרה זה אינו תאגיד, אלא אדם פרטי הפועל כעוסק מורשה. העובדת רשמה במפורש בפוסט את המילה "בנאדם". ברור שמרפאה היא לא בן אדם, ולא ניתן לטעות ולשייך את האמירות של העובדת למרפאה.

לגוף הדברים – אין בפרסום אמת, שכן העובדת קבלה את שכרה האחרון עבור תקופת ההודעה המוקדמת בה עבדה בפועל, ובוצעו בגינה הפרשות לפנסיה (למעט חסר שגוי בגין רכיב "בונוס", שהושלם לאחר עיכוב). אין בפרסום עניין ציבורי, שכן התנהלה התכתבות אישית בין העובדת למעסיק. בנוסף, העובדת נהגה בחוסר תום לב כאשר לא המתינה עד למועד גמר החשבון והעלתה את הפרסום עוד קודם לכן.  

בנסיבות המקרה, האמירות בפוסטים נגד המעסיק הן פוגעניות ועלולות להשפילו או לבזותו. המעשים, ההתנהגות והתכונות שייחסה העובדת, למעסיק מפרות באורח ברור את איסורי לשון הרע, ואינן חוסות תחת אף אחת מן ההגנות על חופש הביטוי.

שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק

הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע מיועד למטרה תרופתית – תיקון הנזק לשם הטוב של אדם, ועונשית – הטלת הוצאות על הפוגע והעברת מסר מרתיע לציבור. במסגרת קביעת שיעור הפיצוי, יש להתחשב בנסיבות האישיות של הנפגע, בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים.

התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו בגין הפרסום. בנוסף, לא ניתן ליחס לנתבעת כוונה זדונית. הפרסום נועד לשמש כמנוף להשגת הזכויות שסברה שמגיעות לה. בהנתן אלו, נפסק סכום של 15,000 ₪ בגין הפוסט הראשון, שאזכר את שמו של המעסיק, תייג אותו, כלל מילות גנאי ותכנו היה מוקדם ושקרי. מאידך, הפוסט הוסר במהירות. בגין הפוסט השני שנכתב באופן זהיר נפסק סך של 1,500 ₪, בשל ההפניה לפוסט הראשון. הסכום הכולל נקבע בהתחשב בכך שקיים פער כוחות בין יכולות התשלום של מעסיק ועובד. 

התביעה שכנגד נדחתה, למעט סכום שולי. לפיכך, חויבה העובדת בהוצאות המעסיק בסך 4,000 ₪.

סע"ש (ת"א) 21515-12-20 ד"ר אורי ברגר – אוקסנה טיחומירוב (פורסם בנבו, ניתן ביום 19.06.2023), בפני כב' השופטת סאוסן אלקאסם. לא הוגש ערעור על פסק הדין.