האבחנה בין שעות עבודה ל"שעות שהייה" תעשה לפי הגדרת משימות העובד בהסכם העבודה וביצוען בפועל; כינוי שגוי בתלוש השכר לא מקנה זכות לגמול עבור שעות בהן העובד לא נדרש לעבוד

עובדות המקרה:

הנתבעת היא עמותה שפועלת לקידום מטרות במגזר הדתי, אשר שיפצה ותפעלה מתחם המכונה "ציון" בהר המנוחות בירושלים. המתחם פתוח לביקור הציבור בימי השבוע, אך סגור בימי המנוחה השבועית, חגים ומועדים. העמותה התקשרה עם חברת שמירה אשר עובדיה צופים במצלמות ומסיירים במתקן במידת הצורך. בנוסף, גם נציגי העמותה יכולים לצפות במצלמות האבטחה, ואף לנעול אותן מרחוק.

התובע הועסק ע"י העמותה במשך 7 שנים בתפקידי שמירה, ניקיון וסדר, תוך שהוקצה לו חדרון נפרד במתחם. בחדרון הותקנו, על פי בקשתו, מסך המאפשר לראות את הנעשה בחוץ ולחצן מצוקה, ובנוסף הוצבו ארונית, מיטה, מקרר וכסא. בהודעה לעובד שנמסרה לו בתחילת עבודתו, נקבע כי אורכו של יום העבודה כ – 14 שעות הכוללות שעות שינה במקום. מעבר לכך, הסכימה הנתבעת כי החדרון ישמש לתובע כמגורים זמניים, ויותר לו להישאר במתחם גם מעבר לשעות העסקתו, ללא שיחולו על הנתבעת הוצאות בגין כך.

בפועל, עלה מדיווחי הנוכחות כי התובע דיווח על כל שעות השהיה במתחם כשעות עבודה, לרבות בימי המנוחה והחגים, ולכן קיבל תשלום שכר בסיס בגין כל השעות.

בתביעה עתר התובע לתשלום גמול שעות נוספות בגין השעות שדווחו, מאחר ובעת ששהה במתחם ערך תצפיות ועסק בשמירה, בנוסף למטלות הסידור והנקיון. הנתבעת טענה מנגד, כי השהיה במתחם מעבר לשעות העבודה והשימוש בחדר למגורים נעשו על פי בחירת התובע. שעות השינה אינן בגדר שעות עבודה והתובע קבל שכר עבורן בשל חוסר הקפדה.

הכרעה:

ביה"ד דחה את התביעה לגמול שעות נוספות.

נפסק, כי למרות ששולם לתובע שכר יסוד בגין השעות הרבות עליהן דיווח – אין בכך ליצור לו זכאות לגמול נוסף. הזכות לשכר קמה לעובד רק עבור שעות בהן הוא נדרש לביצוע העבודה. האבחנה בין שעות העבודה של התובע, ל"שעות שהיה", נגזרת מהגדרת משימותיו בהסכם ובפועל. יש לבחון האם בזמן ה"שהייה" נדרש התובע להשקיע משאבים פיזיים וקוגניטיביים באופן דומה לשעות עבודתו הרגילות. הוכח כי תפקידו של התובע כלל ניקיון המתחם, אירוח המבקרים ושמירת הסדר. התובע לא נדרש למשימות שמירה מיוחדות, או לצפייה במסך ללא הפסקה, שכן השמירה והפיקוח בוצעו ע"י חברה חיצונית, אשר קבלה תשלום נכבד עבור השירות.

דיווחי העובד ביחס לשעות העבודה הרבות, במתכונת אחידה בכל יום, אינם מהימנים. הוכח כי לא נדרשה שמירה במהלך שעות היום לאור נוכחות מטעם העמותה במתחם; התובע פרש לישון גם בשעות הצהרים, עסק במהלך היום בעניניו הפרטיים ואף עבד בעבודות נוספות; כשאותרה פעילות חשודה ע"י חברת השמירה יצרה קשר עם מנהלי המתחם ולא עם התובע. לעמותה היתה תועלת מסוימת בשהותו הממושכת במתחם – אלא שערכה שולי. גם העובדה שלאחר סיום ההעסקה לא הוחלף בעובד אחר מחזקת מסקנה זו.

לאור כל אלו – הרישום בתלושי השכר ואישור התשלום – לא משמש הודאה מטעם העמותה בכך שכל השעות הרשומות הן שעות עבודה. התובע לא הפחית משעות העבודה עליהן דיווח את זמני השינה, ההפסקות והתפילה, שמצמצמות את הקף העבודה באופן משמעותי. ממילא התובע קבל שכר מינימום עודף בגין שעות אלו, וברור כי אינו זכאי לגמול נוסף עבורן. 

התובע חויב בהוצאות משפט בסך 6,500 ש"ח בשל המאמץ הניכר לו נדרשה המעסיקה להתגונן מפני התביעה.

סע"ש (אזורי י-ם) 22728-02-21 אילן גדעוני – דרכי הוראה לרבנים (פסק דין מיום 01.05.2023) בפני כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג, נציג ציבור עובדים מר בנימין הראל ונציג ציבור מעסיקים מר אליעזר דשן. על פסק הדין לא הוגש ערעור.