אין די במתכונת עבודה גמישה כדי לקבוע שמדובר ב"משרת אמון" שאינה מזכה בגמול שעות נוספות; עם זאת, במתכונת גמישה העובד נדרש להוכיח כי עבודתו בשעות חריגות נבעה מדרישות המעסיק ולא מחלוקת זמן אישית שקבע לעצמו 

עובדות המקרה:

התובע שימש כשרטט בנתבעת במשך כ- 6 שנים. בעת קבלתו לעבודה הותר לו לעבוד מהבית יומיים בשבוע, בשל נסיבות אישיות. בהסכם העבודה בין הצדדים נקבע כי שכר משרה מלאה בת 186 שעות בחודש יהיה בסך 8,136 ש"ח, וכי תשולם לתובע תוספת גלובלית עבור עבודה בשעות נוספות, שלא תפחת מ- 5 שעות שבועיות, בסך 1,000 ₪ לחודש. נכתב בהסכם כי עבודה בהקף מופחת תזכה בחלק היחסי של התשלומים.

לאחר שהתפטר, הגיש התובע תביעה נגד החברה בה דרש תשלום בגין שעות נוספות ועבודה בשבת על סך 230,946 ₪. לטענתו, עבד בשעות נוספות מעבר למכסה החוזית, בגינן לא קיבל תמורה. 

הנתבעת טענה כי התובע שימש במשרת אמון, ולכן סוכם איתו מראש על מתכונת עבודה גמישה, בה הוא רשאי לעבוד יומיים מהבית וחופשי לקבוע את סדר יומו ואופן ביצוע משימותיו, בכפוף להקפדתו על היקף שעות העבודה המוסכם. התובע לא התבקש על ידה לעבוד בשעות נוספות החורגות מהמכסה שסוכמה, וקבע את זמני העבודה בעצמו. בפועל, במהלך שעות העבודה הרגילות לא היה זמין תמיד לצורכי העבודה, אלא עסוק בעניינים פרטיים. הנתבעת הדגישה כי הואיל וחלק משמעותי מעובדיה הם שומרי מצוות, היא מנהיגה מדיניות מוצהרת לפיה לא עובדים בימי שישי, שבת ובחגי ישראל.

הכרעה:

ביה"ד מקדים ומדגיש שמתכונת עבודה גמישה במסגרתה העובד נמדד לפי תפוקתו, אינה מהווה, כשלעצמה, ראיה לכך שמדובר ב"משרת אמון" המוחרגת מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה.

התביעה נדחתה לגופה. עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מתכונת עבודתו של התובע היתה גמישה, לבקשתו, וכי הוא זה שקבע, הלכה למעשה, את מסגרת שעות עבודתו, בהתאם לנוחיותו. התובע עצמו העיד כי אותם דברי דוא"ל שנכתבו על ידו עם הנץ החמה או באישון לילה, לא נבעו מדרישת מנהליו ואף לא מדרישת התפקיד.

מהראיות עולה שהתרבות הארגונית בנתבעת היתה של עירוב תחומים בין שעות עבודה ומנוחה, לצד מדיניות מוצהרת שמעודדת כיבוד השבת והחגים. יחד עם זאת, לא הוצגה כל ראיה לכך כי הנתבעת דרשה מהתובע, במפורש או במשתמע, לעבוד בשעות לא שגרתיות וגם לא כי עודדה באופן גלוי או סמוי עבודה בשעות הלילה, השחר, בשבתות או בחגים. התמונה שהתקבלה היתה, כי הנתבעת אפשרה זאת למי שהיה לו נוח מבחינה אישית או משפחתית. מנגד, התובע הודה כי ברשות מנהליו עסק בענינים אישיים ובתחביביו במהלך יום העבודה, ללא תיחום בין זמן עבודה לזמן פרטי.

בכל מקרה, התובע לא הצליח להעמיד גרסה עובדתית סדורה להוכחת היקף השעות הנוספות הנטענות על ידו ולא הובאה על ידו כל ראיה לכך שהוא נדרש, ולו פעם אחת, לעבוד בשעות לא שגרתיות. לא ניתן להסתמך על רישום תעבורת דוא"ל שהגיש כראיה לשעות הנוספות שעבד, שכן התובע לא הבהיר כיצד ערך את חיתוכי השעות ומדוע מחד גיסא מופיעים מיילים משעות הצהריים, ומאידך גיסא, מדוע היה הכרח לכתוב מיילים באישון לילה או עם שחר.

התובע לא הציג כל ראיה שאי פעם פנה בטרוניה למנהליו על הקף השעות החורג, ולא עדכן אותם כי עומס העבודה המוטל עליו מחייב עדכון הגמול החוזי על עבודה נוספת. הטענה הועלתה לראשונה בהודעת ההתפטרות, בשלב מאוחר מידי.   

התובע חויב בתשלום הוצאות לחברה בסך 7,000 ₪.

סע"ש (ת"א) 24510-10-17 זוהר קרבלניק – גרינטופס בע"מ (פסק דין מיום 25.03.2023), בפני כב' השופט אורן שגב. לא הוגש ערעור.