אין מקום למתן צווים למניעת שימוע בו רשאי העובד להעלות את טענותיו כנגד ההחלטה לפטרו, לרבות טענתו לאפליה מחמת גיל

משהעובד טוען כי הפגיעה בו החלה לפני ארבע שנים, עת הגיע לגיל 60, יש ממש בטענת המשיבה להתיישנות. בכל מקרה, לא ינתן צו זמני שמשנה מצב קיים, טרם מיצוי ההליכים הפנימיים.

עובדות המקרה:

המבקש שימש כסנגור חיצוני שנתן שירותים לסנגוריה הציבורית במשך 25 שנים, במהלכן הועברו לטיפולו עשרות תיקים מידי שנה. לטענתו, מאז הגיע לגיל 60, 4 שנים קודם להגשת הבקשה הנוכחית, הפסיקה המשיבה להעביר לו תיקים ולשבץ אותו לכוננויות מעצרים, מסיבות הקשורות בגילו. פניותיו בכתב למשיבה בשנת 2021 הובילו לפגישה בינו לבין  בכירי הסנגוריה, בה הובהר לו כי הירידה במספר התיקים נובעת ממגפת הקורונה וכן מדו"חות הביצוע שמועברים ע"י המפקחים על ביצועי הסנגורים בהם נמצאו ליקויים בתפקידו, על בסיסם נאמר למבקש כי הוחלט להעמיק את הפיקוח על עבודתו. דו"חות שנערכו בשנת 2022 הצביעו שוב על בעיות בתפקודו המקצועי של המבקש ובישיבה נוספת שיזמה הסנגורית הראשית, הביעה בפניו את חוסר שביעות רצונה גם מטיפולו בתיק מאוחר יותר. במחצית שנת 2023 נאמר למבקש שיועברו אליו פחות תיקים, ותינתן לו הזדמנות לשפר את תפקודו. בפועל, ממועד זה לא הועברו אליו תיקים נוספים, ובתחילת שנת 2024 נשלח אליו מכתב המודיע לו כי יש כוונה להפסיק את ההתקשרות איתו ולכן יוצא לו זימון לשימוע. לאחר התכתבויות נוספות, הודיע המבקש כי יעדיף לקיים שימוע בעל פה. בטרם תואם מועד השימוע – הגיש בקשתו לביה"ד, בה עתר לצו המונע את קיום השימוע, ולצו המחייב את המשיבה להמשיך להעביר אליו תיקים כבעבר, שכן הכוונה לפטרו נובעת מאפליה פסולה מטעמי גיל.

המדינה הבהירה כי המבקש אינו עובד מדינה, אלא עו"ד חיצוני הנותן לה שירותים. שיקול הדעת להכללת עורכי דין ברשימת הסנגורים החיצוניים נתון על פי חוק לסנגור הציבורי. לאור ביקורת חוזרת ונשנית על תפקודו המקצועי, שהובאה בפניו, אך לא הביאה לשיפור ממשי במהלך תקופה ממושכת – ההחלטה לזמנו לשימוע היא החלטה מינהלית סבירה, אשר בהעדר יחסי עבודה לביה"ד אין סמכות לדון בה.

הכרעה:

ביה"ד דחה את הבקשה.

על מבקש צו זמני, בפרט מסוג צו עשה המשנה מצב קיים, הנטל להוכיח עילת תביעה המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו; בצד זאת, על בית הדין לבחון קיומם של שיקולים המצדיקים דחיית הבקשה, כגון שיהוי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים, ובנפרד – את מאזן הנזק לצדדים.

חלק ניכר מטענותיו של המבקש והניתוח המשפטי שבכתב התביעה נוגע לטענת האפליה מחמת גיל מכוח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. תקופת ההתיישנות להגשת תביעה על בסיס החוק עומדת על 3 שנים, כאשר לטענת המבקש האפליה החלה לפני 3.5 שנים (בהגיעו לגיל 60), והבקשה הוגשה לאחר 4 שנים ממועד זה. מכאן, שיש ממש בטענת המדינה להתיישנות.

לגוף הדברים, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי הכוונה לסיים את ההתקשרות איתו נובעת מגילו. הוכח כי בין הסנגורים הממשיכים לעבוד עם המדינה מצויים עורכי דין רבים בגילו של המבקש ואף מבוגרים ממנו.

לכך נוסף השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, לאחר שנים בהן המבקש אינו פועל לבירור טענותיו המשפטיות. יתרה מכך: ההסכם בין הצדדים הוגדר כהסכם למתן שירותים, ועל פניו לא מתקיימים בינם יחסי עובד מעסיק, כך שספק אם קיימת למבקש עילת תביעה מכח חוק השוויון.

ולבסוף, המבקש זומן לשימוע, וטרם נתקבלה החלטה סופית בעניינו. על פי כללי הסנגוריה הציבורית, למבקש קיימת זכות ערר על החלטה שתוצאתה סיום ההתקשרות. לפיכך, על המערער למצות את ההליכים הפנימיים בעניינו בטרם יפנה לקבלת סעד שיפוטי.

הסעד המבוקש לא נועד לשימור מצב קיים אלא להחזרת הגלגל לאחור. מדובר בסעד שינתן באופן חריג. בנסיבות העניין אין מקום למתן סעד זה, משלא הוכחה זכות לכאורית לקבלתו. מאזן הנזק תומך גם הוא בדחיית הקשה, שכן גם אם יוכח כי נפל פגם בהחלטת המדינה, נזקיו של המבקש ניתנים לפיצוי כספי.

נפסק כי ההחלטה בנוגע להוצאות משפט תינתן במסגרת פסק הדין בתיק העיקרי.

סע"ש (ת"א) 31264-01-24, עזרא יצחק – מדינת ישראל (ניתן ביום 25.08.2024) בפני מותב בראשות כב' השופטת אסנת ברכש-רובוביץ, נציגת ציבור (עובדים) הגב' נורית לפידות, נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים הופר. בקשת רשות ערעור נדחתה ביום 15.9.2024 (בר"ע 17679-09-24, 17718-09-24).