רשימת לקוחות תוכר כ"סוד מסחרי" הראוי להגנה רק בהתקיים הכללים שנקבעו בפסיקה, המלמדים כי המעסיק עצמו נהג בה כסודית וכי היה לה ערך מיוחד בנסיבות העניין

עובדות המקרה:

התובעת היא סוכנות הביטוח ("התובעת") שהעסיקה עובד כמוקדן מכירות טלפוני במשך כחמישה חודשים (להלן: "העובד"). בהסכם ההעסקה התחייב העובד לשמור על סודיות במשך 12 חודשים לאחר סיום העסקתו, וכן שלא לפגוע במוניטין התובעת ועובדיה. לאחר התפטרותו החל העובד לתת שירותי מוקדן כפרילנסר לסוכנות ביטוח אחרת. התובעת הגישה תביעה כספית כנגד העובד וכנגד הסוכנות המתחרה ("הנתבעת") בעילה של גזל סוד מסחרי והפרת חובת הנאמנות של העובד. נטען, כי העובד עשה שימוש פסול ברשימת הלקוחות של התובעת, שהיא קניינה האישי, לצורך הפקת רווחים עבור הסוכנות המתחרה. לטענת התובעת, מספר ימים לאחר התפטרות העובד, נודע לה שלקוחות בהם טיפל העובד במסגרת עבודתו עברו יחד איתו והפכו ללקוחות הנתבעת. לטענת התובעת, העובד הפר את חובת הנאמנות כלפיה, עשה שימוש פסול בסוד מסחרי והפר את הסכם עבודתו.

העובד הגיש תביעה שכנגד על אי תשלום זכויותיו הסוציאליות. התובעת והעובד הגיעו להסכמה על דחייה הדדית של התביעות ביניהם ללא צו להוצאות, ונותרה להכרעת בית הדין התביעה נגד הנתבעת, סוכנות הביטוח המתחרה.

הנתבעת טענה כי לא הוצגה כלל רשימת לקוחות של התובעת; לא פורט מהו המאמץ שעשתה התובעת להשגת רשימת הלקוחות; בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה נגד הנתבעת בהיעדר יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעת; בית הדין נעדר סמכות לדון בעילת "עשיית עושר ולא במשפט" ואף אין לו סמכות לדון בתביעה נגד הנתבעת לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות שמסמיך את ביה"ד לדון בתובענה בין עובד למעביד (או חליפו) הנוגעת להפרת פרק ב' לחוק (גזל סוד מסחרי) ו/או תובענה הנובעת מחוזה עבודה עתידי שכולל גזל סוד מסחרי.

הכרעה:

בית הדין קבע כי למרות העדר יחסי עבודה בין הצדדים (המעסיק הקודם והמעסיק הנוכחי), לבית הדין סמכות לדון בתביעה לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, שכן יש לראות בנתבעת כחליפו של העובד ביחסיו מול התובעת.

לגוף העניין, הנטל להוכיח קיומו של סוד מסחרי מוטל על המעסיק. התובעת לא הצליחה להוכיח שלקוחות שעזבו אותה עברו אל הנתבעת, ואף התברר כי אותם לקוחות עזבו לפני סיום עבודתו של העובד בתובעת.

בית הדין בחן על פי כללי הפסיקה האם רשימת הלקוחות של התובעת מהווה "סוד מסחרי", וקבע שהתשובה לכך שלילית: התברר כי הרשימה הייתה מצויה בידי עובדים אחרים, והתובעת אף מפרסמת את שמות לקוחותיה באתר האינטרנט שלה; התובעת לא צירפה רשימת לקוחות; לא הוכח ע"י התובעת כי היא והנתבעת מתחרות על אותו פלח שוק ועל אותו מוצר ביטוח ספציפי; לא הוכחה חשיבותה של רשימת הלקוחות הנובעת מזהות הלקוחות או מתנאי ההתקשרות עמם; העובד היה בדרג זוטר (מוקדן מכירות טלפוני) ועל כן היה לו ידע מוגבל לגבי הלקוחות; השוק בו מתחרים הצדדים הוא שוק תחרותי בו נמכרים ביטוחים מסוגים שונים (פנסיוניים, פיננסיים וכדומה); מדובר בענף בו קיימים אלפי לקוחות פוטנציאליים; לא הוכח גודל ההשקעה הכספית של התובעת ביצירת רשימת הלקוחות.

בית הדין ציין כי גם אם היה מוכח שרשימת הלקוחות של התובעת היא בגדר "סוד מסחרי", לא ניתן לייחס לנתבעת עוולת "גזל", משום שהוכח כי הנתבעת פעלה בתום לב: הנתבעת הורתה לעובד להשיב את המחשב שלו לתובעת כשנתבקש לכך על ידי התובעת; הנתבעת לא הייתה יכולה לדעת מהיכן הגיעו הלקוחות שגייס העובד; שיתוף הפעולה של הנתבעת עם העובד החל לאחר סיום עבודתו בתובעת, והיא אף הורתה לעובד לחדול מפניותיו ללקוחות התובעת כשהתובעת התלוננה על כך.  

התביעה נדחתה. התובעת חויבה לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

סע"ש (ת"א) 48013-02-20 אר אנד די סוכנות לביטוח פנסיוני (2014) בע"מ – ע.ע וג.פ (פסק דין מיום 01.02.23), לפני כב' סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר-כץ, ונציגת ציבור עובדים גב' אסתר קופרברג. על פסק הדין לא הוגש ערעור.