רקע עובדתי:

בקשת רשות ערעור מטעם חברת הסעות, אשר העסיקה את המשיב כנהג מיניבוס. בתביעה שהגיש המשיב נגדה לביה"ד האזורי, נתבעו סעדים שונים בגין פיטורים שלא כדין, לרבות פיצויי פיטורים; תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי על עוגמת נפש. לאחר הדיון המוקדם החליט העובד לקחת יצוג, ובמסגרת תצהיר העדות הראשית שהגיש הוסיף טענה לפסיקת פיצוי בסך 5,617 ₪, בגין אי עריכת שימוע. לתצהירו צירף תלושי שכר בגין תקופת עבודתו (כשנתיים), וכן דו"ח מקרן הפנסיה בה היה מבוטח.

ביה"ד האזורי קבע בתום דיון הוכחות והגשת סיכומים, כי התובע לא פוטר, אלא התפטר, ובהתאם דחה את התביעה על כל ראשיה. בצד זאת, בסיום הפסק מצא ביה"ד לנכון להעיר, כי מתלושי השכר של העובד עולה כי לא הופרשו בגינו מלוא ההפרשות המתחייבות לקרן הפנסיה במהלך 6 החודשים הראשונים לעבודתו. לאור זאת, נפסקו לזכות התובע פיצויים בגין אי הפרשות לפנסיה על סך של 5,699 ₪. לאור התוצאה, נפסק כי כל צד ישא בהוצאותיו.

על חיוב זה הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם החברה, שנתקבלה ונדונה כערעור. לטענת החברה, העילה בגינה נפסק לעובד סעד לא נדונה כלל בהליך והועלתה מיוזמתו הבלעדית של בית הדין. לו היה המשיב כולל בתביעה בקשה לסעד בגין חסר בהפרשות לפנסיה, היתה החברה מוכיחה על נקלה שלא היה זכאי להפקדות בגין ששת חודשי העבודה הראשונים. לחלופין נטען, כי חישובי ביה"ד קמא ביחס לחסר בהפקדות התבססו על שיעור שכר שגוי, ולכן בכל מקרה נפסק למשיב סכום יתר.

הכרעה:

ביה"ד הארצי קבל את הערעור וביטל את חיוב החברה בסכום שנפסק לחובתה בגין חסר בתשלומי הפנסיה.

לפי ההלכה הפסוקה, "כלל הוא, שלא יזכה התובע בסעד שלא עתר לו בתביעתו, ובית המשפט לא יעניק סעד ultra petita, לאמור, סעד מעבר לזה שהתבקש בכתב התביעה". אכן, קיימים מקרים חריגים בהם ניתן לפסוק לתובע סעד שלא נתבע, כאשר מהות הסעד עולה ממסכת העובדות שנפרשה בפני בית הדין, או שהסעד נובע בעקיפין מסעד ישיר שנתבע. אלא שגם במקרים נדירים אלו – הכלל הוא כי ביה"ד לא יעניק לתובע סעד שלא נתבע במפורש, ללא שניתנה לבעל הדין שכנגד זכות להתגונן בפני סעד כאמור.

הגם שערכאה שיפוטית אינה מנועה להיזקק לטענה משפטית שלא הועלתה בטיעוני הצדדים, יש להתייחס לכך כאל צעד חריג, שבית המשפט יבחר בו רק במקרים מיוחדים, כאשר דרישת הצדק מחייבת זאת. מכל מקום, יש לאפשר לנתבע להתגונן מפני טענה משפטית המועלית ביוזמת הערכאה השיפוטית. כבר נפסק כי "הדבר נדרש, הן מטעמי הגינות כלפי בעלי-הדין, אשר גורל זכויותיהם מונח על הכף, הן מטעמים של צניעות שיפוטית, שמא ימצאו בפי בעלי-הדין טענות-נגד, שיהיה בהן כדי לשכנע את בית המשפט כי אין ממש בטענה המשפטית."

בענייננו, לא זו בלבד שלא נתבע כל סעד בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות מלאות, אלא שאף לא הועלתה כל טענה עובדתית לעניין הפקדות חסרות בכתבי הטענות השונים – כתב התביעה, התצהיר וסיכומי המשיב – שמוקדו בנסיבות סיום העבודה. הסוגיה גם לא הועלתה בדיונים ומי מהצדדים לא נחקר על כך בחקירות הנגדיות. פסיקת סעד שלא נתבע בעילה שלא נזכרה כלל בהליך, על בסיס מערכת עובדתית שלא הוצגה ומבלי שלמערערת ניתנה אפשרות כלשהי להתגונן, אינה יכולה לעמוד, משאין היא עולה בקנה אחד עם "שמירה על עיקרי הצדק הטבעי."

למעלה מהנדרש העיר ביה"ד כי אף לגופו של עניין ספק אם מסקנת פסק הדין וחישוביו נכונים. בית הדין האזורי קבע כי "הנתבעת לא הציגה הודעה על תנאי העסקה ומחומר הראיות עולה כי כלל לא ביררה עם התובע, בדבר  הפרשות פנסיוניות קודמות שלו." דא עקא, יש להבחין בין חובת המעסיק להפקדת כספים בששת חודשי העבודה הראשונים, לבין הנטל הראייתי שהוטל עליו בפסיקה לערוך בירור מקדים עם קליטת עובד לעבודה בדבר ביטוחו או אי ביטוחו כאמור. ברירת המחדל לפי צו ההרחבה הפנסיוני היא צירופו של עובד להסדר ביטוח פנסיוני בחלוף ששה חודשי עבודה, ולא מוטלת על המעסיק חובה לערוך עם העובד בירור בנושא שיש בו כדי לפגוע בפרטיות העובד. אם העובד נשאל על כך בעת קבלתו לעבודה ולא סיפק למעסיק מידע על ביטוח קיים – ממילא לא קמה לו זכות להפרשות פנסיוניות בגין ששת חודשי העבודה הראשונים. לא נטען, ואין לכך ראשית ראיה, כי המשיב היה זכאי לפי תנאי צו ההרחבה הרלוונטי, לביטוח פנסיוני בששת חודשי עבודתו הראשונים.

בהתאם, בוטל החיוב הכספי שהוטל על החברה בגין הפרשות לפנסיה למשיב. לנוכח תוצאות הליך חויב המשיב לשלם לחברה הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ בגין הדיון בשתי הערכאות.

מאחר והמשיב לא הגיש תשובה להודעת הערעור והוא נדון במעמד צד אחד – ניתנה לו אפשרות להגיש תוך 7 ימים בקשה לדיון נוסף בערעור, במעמד שני הצדדים. לא הוגשה בקשה לדיון נוסף, כך שהפסק הפך חלוט.