רקע עובדתי:

בשנת 2014 נחתמה אמנת שיקגו שהגבילה את גיל הטייסים בטיסות מסחריות ל- 65, והנחיותיה אומצו ע"י רשות התעופה האזרחית בישראל. מאחר וגיל הפרישה בחוק הוא 67, נדרשה חברת אל על לניהול מו"מ קיבוצי עם הנציגות המוסמכת של הטייסים (ההסתדרות הכללית וועד אצ"א), למציאת פתרון מעשי לבעיה שנוצרה עקב מניעות העסקת הטייסים במקצועם עד גיל הפרישה.  בחודש פברואר 2017 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד אשר הסדיר את תנאי העסקתם ופרישתם של טייסים שמלאו להם 65 אך טרם מלאו להם 67 (להלן: הסכם 2017). במרוצת הזמן נחתמו תיקונים להסכם זה, ובהם הסכם מיום 28.10.18 אשר שיפר משמעותית את השתכרותם של הטייסים כנגד צעדי התייעלות ולאחריו הסכם 2019. לפי הוראות ההסכמים, מרבית הטייסים יפרשו בהגיעם לגיל 65, ואל על תעסיק מספר מוגבל של טייסים שהגיעו לגיל 65 בתפקידי הדרכה ופיקוח. מערך ההסכמים לעיל עיגן את זכאותם של הטייסים שנאלצו לפרוש בגיל 65 לשתי זכויות מטיבות:

(א) מענק חברה – מענק זה עוגן בעיקרו בהסכם 2017, והוא משולם על ידי חברת אל על לטייסים שפרשו בגיל 65. המדובר במענק משמעותי בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, כששיעורו המדויק משתנה בהתאם לנתוניו האישיים של הטייס. הערעור אינו עוסק במענק זה.

(ב) מענק השתתפות – מענק זה עוגן בעיקרו בהסכם 2019, והוא מצוי במוקד הערעור. מענק ההשתתפות אמור להיות משולם לטייס שפרש בגיל 65 עם הגיעו לגיל 67. המענק משולם מקרן ייעודית שהוקמה לצורך זה על בסיס ערכי סולידריות וערבות הדדית. מקור המימון הבלעדי של מענקי ההשתתפות לטייסים הפורשים הוא  הטייסים הפעילים בחברה בדרך של תרומת ימי חופשה וניכויים משכרם בהתאם למפתח שנקבע. שיעור הניכוי מהשכר אינו אחיד, כשטייסים ותיקים הממשיכים את עבודתם לאחר גיל 65 כמאמנים, בוחנים או מפקחים נושאים בעיקר הנטל. שיעור הניכוי מטייסים ותיקים עמד על 21% משכרם, ואילו שיעור הניכוי מטייסים שאינם ותיקים נע בין 0.2% לבין 0.4%.

סעיף 9 להסכם 2019 מסדיר את זכאות נציגות העובדים למתן הודעת גמר בכתב בת 45 יום לתשלום מענק ההשתתפות "בכל מקרה שבו חל שינוי בנסיבות או בתנאים (לרבות עמדת רשות המיסים) שהביאו לחתימת הסכם זה". ההסכם איפשר השעיית תשלומים לזכאים לו טרם סיומו, ככל שסכומי התשלום בקרן לא יספיקו לכיסוי חובותיה הכספיים במועד פקיעתו, ואף קבע כי במקרה של חוסר יתרה מספקת בקרן – לא ישולם לטייס הפורש מענק כלל, אלא תירשם התחייבות לטובתו, שתפרע רק כאשר כספי הקרן יאוזנו, או שתפרע חלקית בלבד, בהתאם למצב הכספי של הקרן בעתיד.

על פי הקביעות בפסק הדין האזורי, בשנת 2020, עם פרוץ משבר הקורונה, נגרמה לחברה פגיעה כלכלית חסרת תקדים שהובילה אותה למשבר הגדול בתולדותיה. פעילות החברה הוקפאה והצטמצמה משמעותית למשך חודשים ארוכים, טייסים רבים פוטרו, מרבית הנותרים הוצאו לחופשות ללא תשלום ממושכות; חלקם הועסקו במשרות חלקיות ועוד. על רקע האמור נחתמו הסכמים קיבוציים שעיגנו את הפיטורים והשינויים האמורים. בין אלו, נחתם ביום 11.10.21 הסכם קיבוצי מיוחד ("הסכם 2021"), אשר תיקן את הסכם 2019 תוך שהוצהר בו כי "נוכח משבר הקורונה והשלכותיו, נדרש לבצע התאמות ושינויים בהסכם קרן ותיקים על מנת שקרן ותיקים תמשיך להתקיים ותוכל לשלם תשלומים לטייסים ותיקים בטווח הקצר והארוך וכן נוכח רצון צד העובדים לסייע לטייסים ותיקים שהיו בחל"ת קורונה, והכול כמפורט בהסכם זה".

סעיף 5 להסכם 2021 קבע "תקופת הביניים", שתחילתה ביום 1.4.2020 בה יחולו הוראות חדשות ביחס לשיעור מענק ההשתתפות, שהביאו להקטנת התשלום. ההוראות אמנם שמרו על העיקרון לפיו הזכאות החודשית למענק ההשתתפות מחושבת לפי שכרו של הטייס ערב פרישתו, אלא שזכאות זו אינה בשיעור 100% (כפי שהיה עד ליום 1.4.2020), אלא בשיעור ריאלי מופחת, באופן שיאפשר לקרן לעמוד בתשלום לפי ההכנסות הנוכחיות המוקטנות של הטייסים הפעילים, שהם המממנים היחידים של הקרן. לפי נוסחת הסכם 2021 שיעור הפחתת המענק משתנה מטייס לטייס לפי נתוניו האישיים, אך מגיע לעשרות אחוזים, ובמקרי קצה אף ל- 90%.

הסכם 2021 נחתם ביום 11.10.21, אך הוחל למפרע מיום 1.8.21. התובעים הם קבוצה של 24 טייסים, מרביתם (21) הגיעו לגיל 67 ביום חתימת ההסכם, אך טרם הגיעו לגיל זה במועד התחולה למפרע ("קבוצת הזכאות העתידית"). 3 טייסים הגיעו לגיל 67 בפרק הזמן שבין מועד התחולה למפרע ובטרם מועד חתימת ההסכם ("קבוצת הביניים"). 

הסעד שהתבקש בתובענה היה כפול: תשלום מלוא מענקי ההשתתפות לפי הסכם 2019 לכל אחד מהתובעים וכן סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם 2021. לטענת התובעים, ארגון עובדים יציג אינו יכול לגרוע בהסכם קיבוצי מאוחר מזכות שהוקנתה לגמלאי לאחר פרישתו; עוד נטען כי ההסתדרות והוועד הפרו את חובת הייצוג ההוגן, שכן הסכם 2021 גרע מזכויותיהם המוקנות של המערערים אשר התגבשו טרם פרישתם ונגרעו מכוחו לאחר פרישתם.

לטענת נציגות העובדים הסכם 2021 נחתם בסמכות ולא הופרה חובת הייצוג ההוגן החלה כלפי כלל הטייסים – הפעילים והפורשים. עוד נטען כי אין המדובר בזכויות מוקנות שהתגבשו טרם פרישת המערערים, שכן הזכות למענק השתתפות הייתה כפופה מלכתחילה לשינוי נסיבות, ואף להודעת גמר חד צדדית. הנציגות פעלה להגנה על זכויות קבוצות עובדים שונות שהיה ביניהן מתח, ופתרונות הביניים שהגיעה אליהם תואמים את עקרון הסולדריות של הקרן.

להשלמת התמונה יוער, כי ביום 12.2.23 נחתם הסכם אשר הקפיא את תשלומי הקרן לאור חוסר הוודאות שנוצר עקב הגשת התביעה.

הכרעת בית הדין האזורי:

בית הדין האזורי דחה את התובענה. לפי פרשנותו, לנוכח האופי הייחודי של קרן הוותיקים כקרן סולידרית ובהתאם להוראות ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, אין לראות במענק ההשתתפות זכות קנויה המתגבשת עם מועד פרישתם של הטייסים. משכך, לא חלה הפסיקה המונעת גריעת זכויותיו של גמלאי בהסכם קיבוצי מאוחר לפרישתו. מכח הוראות ההסכם עולה בבירור כי מכיוון שהמענק על פיו מתבסס על כספי עובדים ולא על כספי מעסיק, התשלום מכוחו אינו מובטח ומותנה בתנאים שונים שאינם בשליטת הטייסים הפעילים, כגון הפחתת זכויותיהם, היעדר מקורות מימון מספיקים ואף נאמר בו במפורש כי ניתן לשנותו אם יחול שינוי נסיבות ואף להורות על ביטולו בהודעה חד צדדית של 45 יום מראש. במקרה של שינוי נסיבות קיצוני כמו משבר הקורונה – קמה הזכות לנציגות הטייסים להודיע על ביטול ההסכם, מכח הוראה מפורשת בהסכם עצמו. הסכם 2021 לא בחר בפתרון הקיצוני של ביטול, אלא במנגנון הפחתה, ולכן בוודאי שלא ניתן לטעון לייצוג לא הוגן. יש לזכור כי על פי הפסיקה, בתי הדין לעבודה נזהרים מהתערבות בתוכנם של הסכמים קיבוציים, שתוכנם נתון לאוטונומיה של הצדדים להם. ההסכמים הנוספים שנחתמו מלמדים על פעילות קיבוצית רצופה מצד הצדדים לדאוג להמשכיות הקרן והקטנת הפגיעה במענק ההשתתפות תוך התחשבות בצרכי החברה, העובדים הפעילים והעובדים שפרשו, ואין כל סיבה להתערב בתוכנם.

באשר לסעד נפסק כי קבלת התביעה באופן שהתובעים בלבד יקבלו את המענק המלא או שהסכם 2021 המפחית את המענק יבוטל – עלולה להביא לקריסה כלכלית של הקרן, באופן שיפגע בכלל הטייסים שיפרשו בעתיד ובדרך שסותרת את עקרון הערבות ההדדית עליה היא מבוססת.

הכרעת בית הדין הארצי:

הערה עובדתית: שינוי נסיבות הפוך לאחר הכרעת האזורי וטרם ההכרעה בערעור בביה"ד הארצי:

בזמן שחלף ממתן פסק הדין האזורי ביום 6.10.25 ועד לדיון בערעור, חלה צמיחה משמעותית ברווחיות אל על והכנסות עובדיה, עקב ריבוי פעילותה על רקע המצב הבטחוני וביטול טיסותיהן של חברות תעופה זרות לישראל.  ביום 11.11.25 נחתם הסכם קיבוצי, אשר במסגרתו בוטלה ההקפאה של מענק ההשתתפות באופן שהחזיר על כנו את תשלום המענק לפי הסכם 2021. בהמשך, אף נחתם הסכם מיטיב שאפשר הקטנת שיעור מימון הטייסים הפעילים של תשלומי הקרן והחזרת תשלום מענק ההשתתפות לפי הסכם 2019 על כנו.

ביה"ד הארצי דחה את הערעור תוך שהוא מאשר את פסק הדין של ביה"ד האזורי על פי טעמיו, מכח סמכות הנתונה לו בתקנה 108 לתקנות בתי הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991. בצד זאת, בחר ביה"ד הארצי לתת מספר הדגשים משלו:

• בצדק הדגיש בית הדין האזורי את הפסיקה המבוססת וארוכת השנים בדבר צמצום למינימום של ההתערבות השיפוטית באוטונומיה של הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית. ארגון עובדים אחראי נאלץ מפעם לפעם, ודאי בהתרחשותן של נסיבות חדשות ובלתי צפויות, לקבל החלטות קשות שיש בהן לעיתים גם פגיעה בעובדים (לרבות הסכמה לפיטורים או להפחתת שכר, לסגירת אגף או מפעל, לגריעת זכויות שהובטחו בהסכמות קיבוציות וכיו"ב). ככלל, וכל עוד לא מוכח ייצוג בלתי הולם בהתאם להלכות שקבעו כך, או פגיעה בעקרונות יסוד דוגמת שוויון, בית הדין נמנע מהתערבות וזאת על מנת לאפשר את אותה אוטונומיה שהיא חיונית לצורך הגשמת תכליתה של מערכת יחסי העבודה הקיבוצית לתועלת קבוצת העובדים בכללותה.
• נקודת המוצא של בית הדין האזורי לפיה הוראות ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע למענק ההשתתפות (להבדיל ממענק החברה) הן חריגות וייחודיות בנוף ההסכמים הקיבוציים – מקובלת עלינו. ההוראות בהסכם הקיבוצי בקשר למענק ההשתתפות מגלמות הסדר של ערבות הדדית של העובדים בינם לבין עצמם, כשכספי הקרן הם בגדר קופה סגורה הממומנת על ידי הטייסים הפעילים  ולטובתם של אלה שפרשו ויפרשו. אמנם אל על היא צד להסכם 2019, אולם בכל הנוגע למענק ההשתתפות היא בגדר גורם מבצע, ותו לא.
• סלע המחלוקת הוא בשאלה אם הסכם 2019 יצר זכות מוקנית קשיחה, שהתגבשה עם הגעתו של כל אחד מהמערערים לגיל 65, לקבלת מענק ההשתתפות בשיעור מסוים. זאת, חרף שינוי מהותי וקיצוני בנסיבות שחל בעקבות ההתמודדות עם נגיף הקורונה ובאופן המשליך על איזונה האקטוארי של הקרן אם תמומש מלוא המחויבות מכוח הסכם 2019. לטעמינו, המענה לשאלה זו שלילי. בעולם המשפט מקובלת ההבחנה בין זכויות שאינן תלויות תקציב, שחלה חובה לקיימן אף בהיעדר תקציב או ליתר דיוק חלה חובה לתקצבן, ובין זכויות שתלויות תקציב, היינו שבהיעדר תקציב עשויה לסגת המחויבות לתקצבן. בין שני קטבים אלה קיימת משרעת של אפשרויות. הבחנה בין זכויות תלויות תקציב לבין זכויות שאינן תלויות תקציב חלה גם בדיני החוזים, והיא יושמה גם בהקשר לזכויות בתחום יחסי העבודה, באותם מקרים מתאימים בהם עצם הזכות הוגדרה מלכתחילה ככזו התלויה בתקציב. לטעמינו, הזכות למענק ההשתתפות (להבדיל ממענק החברה) מכוח הסכם 2019 הוגדרה מלכתחילה על ידי הצדדים כזכות תלוית תקציב, שתתגבש באופן סופי (הן עצם הזכאות והן השיעור המדויק) רק עם הגיעו של כל טייס לגיל 67 ורק בכפוף לקיומו של תקציב. כפועל יוצא מכך, לא מצאנו להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי לפיה אין המדובר בזכות מוקנית.
• מדובר בהסדר המושתת על ערכים של סולידריות וערבות הדדית בין העובדים לבין עצמם. משמעות הדבר היא כי התביעה לאכיפתו מופנית מבחינה כלכלית כלפי העובדים הפעילים, ולא כלפי המעסיק. נתון זה הוא בעל משקל המטה את הכף לצד סיווג המחויבות כזכות תלוית תקציב, ולא כחובה מוחלטת המושתת על העובדים הפעילים. מענק ההשתתפות (להבדיל ממענק החברה) אינו מבטא תמורה מטעם המעסיק לפרישה, אלא ניסיון העובדים הפעילים להקל את השלכותיה של פרישה בלתי נמנעת על חבריהם שהגיעו לגיל 65 ובעתיד אף של עצמם בעת שיפרשו. במקרה זה מערך האיזונים שונה, והכף נוטה לצד מניעת סיווג המחויבות לתשלום המענק בשיעור מסוים כקשיחה.
• לשון סעיפי הסכם 2019 נותנת ביטוי לגמישות המחויבות במתן המענק, תוך מתן דגש מיוחד לטעמים תקציביים, הן בכך שהיא מתייחסת לאפשרות גרעון תקציבי שלא יאפשר תשלום המענק, לשינוי נסיבות בתנאים שאפשרו את חתימת ההסכם ולשמירת האפשרות לביטול ההסכם או השעייתו בהודעה חד צדדית.
• ולבסוף ההסכם אינו מטיל חובה על הטייסים הפעילים להגדיל את שיעור ההפקדות על מנת לעמוד במחויבות המלאה כלפי הטייסים הוותיקים. היעדר משאבים בקרן המושתתת על ערכי ערבות הדדית מהווה בנסיבות העניין המיוחדות צידוק לאי מימוש ההתחייבות, ובכך למנוע היקלעות הקרן לחדלות פירעון.
• קבוצת הביניים אמנם מעוררת קושי מסוים, אולם החלטנו כי אין מקום להבחין בין עניינה לבין האחרים, מכח עקרון אי ההתערבות בהסכמיים קיבוציים. אנו ערים לתחושת החמיצות של התובעים, שאתרע מזלם ונפגעו בשל משבר הקורונה כאשר בינתים הסכם 2021 חזר לעמוד בתוקפו. מאידך יש לזכור כי גם אם היו ממשיכים לעבוד היו נפגעים כלכלית.
• ארגון העובדים בחר בפתרונות ביניים, בראיית טובתם של סוגי העובדים השונים, אשר התעוררו מתחים ביניהם בהקשר זה. בכך מלא את תפקידו, גם אם לא כל עובד שבע רצון מחלקו.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.