עובדות המקרה:

הנתבעת 3, חברה למתן שירותי תברואה לרשויות עירוניות (להלן: "ר.ג.א") התקשרה בחוזה עם הנתבעת 4, עירית אלעד (להלן: "העיריה"), לפיו יינתנו לעיריה שירותי איסוף ופינוי אשפה ופסולת וביצוע עבודות ניקיון, טיאוט רחובות ושטחים פתוחים בשטח העירייה. החוזה נעשה לתקופה של שנתיים עם אופציה להארכתו. על פי החוזה, ר.ג.א היתה מנועה מלהסב את חובותיה לצד שלישי. בפועל, כשנה מתחילת תקופת החוזה חתמה ר.ג.א על חוזה למתן שירותי כח אדם ונקיון לעיריה עם הנתבעת 1, חברת קלינור. לקלינור היה במועד ההתקשרות רשיון כקבלן כח אדם, שפקע מספר חודשים לאחר מכן. החוזה בין העיריה לר.ג.א הוארך לתקופה נוספת, במהלכה התקשרה ר.ג.א עם הנתבעת 6, לביצוע עבודות נקיון בשטח העיריה.

התובע הגיש תביעה נגד כל הנתבעות, לחיובן בתשלומים שהגיעו לו בגין תקופת הצבתו בעיריה. לטענתו הועסק בביצוע עבודות פינוי אשפה עבור העיריה במשך 41 חודשים, באמצעות ר.ג.א, שהיתה מעסיקתו לכל אורך התקופה. נטען כי שאר הנתבעות היו חברות קש ששמשו צינור תשלום עבור ר.ג.א. עוד טען כי החוזה בין העיריה לר.גא היה חוזה הפסד; כי העובדה שר.ג.א לא סיפקה את השירות לעיריה בעצמה, אלא ע"י קבלני משנה, מהווה הפרת חוזה ההתקשרות עם העיריה. לטענתו, יש להטיל על העיריה אחריות לתשלומים מכח החוק להגברת האכיפה. בנוסף, טען כי פוטר ללא שימוע כשהסתיים החוזה בין ר.ג.א לעיריה וכי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדיןובנוסף לתשלומים שונים מכח חוקי המגן ומכח צו ההרחבה בענף הנקיון.

ר.ג.א טענה כי התקשרה כדין עם הנתבעות האחרות בחוזה לקבלת שירותי כח אדם, וכי הן היו מעסיקותיו של התובע. לטענתה העבירה להן את תשלומי התמורה החוזית, שכללה את התשלומים שנדרשו לשלם לעובדיהן בגין השירותים, לרבות שכר וזכויות סוציאליות כחוק. בכל מקרה, מאחר ועיסוקה באיסוף אשפה ולא בנקיון – לכל היותר הועסק התובע ע"י נתבעות 1 ו – 6 שספקו כח אדם לצורך שירותי פינוי אשפה.

העיריה טענה כי חוזה אספקת השירותים של פינוי אשפה ונקיון נעשה כדין, במסגרת מיקור חוץ אותנטי, לאחר זכייתה של ר.ג.א במכרז. לא ניתן לראות בתובע עובד עיריה כיון שלא עבר הליכי קליטה נדרשים החלים על עובדי רשות מקומית. העיריה העבירה לר.ג.א את כל התשלומים מכח החוזה, הפעילה אמצעי פיקוח ובקרה להבטחת התשלומים לעובדים, לרבות בדיקות תקופתיות ע"י בודק שכר.

הנתבעות 1,2,5,6 לא הגישו כתבי הגנה ולא התיצבו להליך. בהתאם, ניתן נגדן פסק דין בהעדר הגנה עוד בטרם החלו ההוכחות בתיק. לאחר שמיעת עדויות הצדדים הגיש התובע סיכומיו, אולם הנתבעות לא הגישו סיכומים למרות מספר הארכות שניתנו להן. פסק הדין ניתן על יסוד המסמכים שהיו בתיק.

הכרעה:

ביה"ד קבל את התביעה.

זהות המעסיק לא תיקבע לפי האופן בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים, אלא תוך בחינה מהותית של מי שבינו לבין העובד קיימת "התקשרות אותנטית ולגיטימית" של יחסי עבודה. גם כשמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק, ככל שמוכח הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד – מעסיק בין המשתמש לבין עובדיו. בהתאם לפסיקה הקיימת אין עוד חזקה הקובעת כי יחסי העבודה הם בין העובד ל"משתמש" או "המפעיל", אך גם לא קיימת חזקה הפוכה, אלא נערכת בחינה עניינית בהתאם למכלול הנסיבות.

מהראיות בתיק עולה, כי בין העירייה לר.ג.א התקיימה התקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ וכי בתקופת עבודתו של התובע לא נקשרו יחסי עובד מעסיק בינו לבין העירייה. עם זאת, לא הוכחה התקשרות אותנטית בין ר.ג.א לקבלניות. מעדות התובע והעד הנוסף מטעמו שעבד לצידו, עולה כי לכל אורך ההצבה האחראים עליו היו מנהלים מטעם ר.ג.א, ולא מטעם קבלני כח האדם השונים שהתחלפו. ההתקשרות של ר.ג.א (שהינה לכאורה קבלן פינוי אשפה) עם קבלני המשנה בתחום הנקיון, נועדה לשחרר אותה מחובותיה כמעסיק לתשלום זכויות המגיעות לעובדים מכח צו ההרחבה בענף הנקיון, ומשכך אינה לגיטימית. לפיכך, יש להכיר בר.ג.א כמעסיקת התובע לכל אורך תקופת הצבתו בעיריה.

מאידך, לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי המקימה יחסי עבודה בין התובע לבין העיריה. ההתקשרות בין ר.ג.א לעירייה היא התקשרות של מיקור חוץ מלא של פונקציה, שאינה ליבת העיסוק של העיריה. ר.ג.א היא זו שסיפקה את הציוד וחומרי הגלם, ר.ג.א פיקחה על עבודתו של התובע, ואף לא נסתרה טענת התובע לכך שנציגי ר.ג.א היו אלה שקיבלו אותו לעבודה, ושילמו לו את שכרו במישרין ובעקיפין באמצעות קבלני המשנה עמם התקשרה. לא נמצא שההתקשרות של העיריה עם ר.ג.א נועדה לקפח את זכויות העובדים: בהסכם ההתקשרות עם העירייה נקבע כי על ר.ג.א לקיים את כל חוקי העבודה ולשלם לעובדים המועסקים על ידה את כל התשלומים המגיעים להם; כי עלות השכר המינימאלית לשעת עבודה לא תפחת מערך שעת עבודה שנקבע בחוק להגברת האכיפה והוראות הדין החלות על תחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים.

בצד זאת, יש לבדוק את חבות העיריה בתשלומים לתובע מכח החוק להגברת האכיפה, המטיל על המזמין אחריות לביצוע חובות הקבלן, גם אינו המעסיק של העובד. תחום הנקיון נכלל בהוראות החוק המקימות אחריות למזמין השירות, אולם קיימת מחלוקת האם ר.ג.א עוסקת במתן שירות בתחום זה. הנטל להוכיח את סיווגה המקצועי של ר.ג.א מוטל על התובע והוא עמד בו: אין מחלוקת כי ר.ג.א חברה באיגוד קבלני הנקיון, וכי בחוזה עם העיריה נכללו גם שירותי נקיון. גם בחוזה בין ר.ג.א לקבלני כח האדם נתבקשו עובדים לצורך ביצוע עבודות נקיון. מרבית עובדי ר.ג.א שהופנו לעיריה הוצבו לעבודות נקיון. גם בודק השכר שביצע בקורת תקופתית בדק את התשלומים המגיעים לעובדים לפי צו ההרחבה בענף הנקיון.

לפיכך, יש לבדוק אם קמה לעיריה הגנה מהטלת אחריות כמזמין, מכח חוק הגברת האכיפה. סעיפי החוק  מסירים הגנה ממזמין עקב העדר פיקוח אפקטיבי, אשר עולה לכדי עצימת עיניים מלראות הפרה הנעשית בידי המעסיק הישיר. החוק מעניק הגנות למזמין השירות, אם:

1. נקט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע פגיעה בזכויות עובדי הקבלן המועסקים אצלו, וקבע דרך יעילה במקום העבודה למסירת הודעה ע"י עובד הקבלן למזמין על פגיעה לבירור תלונה.
2. הסתמך בתום לב על בדיקות תקופתיות של התשלומים לעובדי הקבלן שנערכו בידי בודק שכר מוסמך מטעמו של המזמין.

ההגנות לא יחולו בהעדר פירוט ושקיפות בחוזה בין המזמין לקבלן השירות בנוגע למבנה שכר העובדים (כך למשל אם לא פורטה בכתב עלות השכר המינימאלית בחוק; עלות השכר הקבועה פחותה מערך שעת העבודה כדין; מזמין השירות משלם לקבלן סכום נמוך משנקבע).

לטענת התובע, ר.ג.א והעירייה לא הציגו דרך יעילה והודעה על מסירת תלונה; הביקורות והבדיקות שנעשו אינן ראויות, ואלו שהוגשו לתיק שייכות לקבלנים אחרים ולא לנתבעות בהליך; לא הוכח כי העירייה הסכימה להעסקת קבלן משנה בניגוד לחוזה ההתקשרות עם ר.ג.א. לטענת העיריה, העובדים מתחילים את יום העבודה בתחנה בה מצוי מפקח מטעם העיריה, כך שלתובע היתה כתובת לתלונות; בחוזה עם ר.ג.א נאמר כי ככל שיופעל מוקד לשם דיווח מאת העובדים על פגיעה בזכויותיהם יציין הקבלן בתלושי השכר של עובדיו את מספר הטלפון ופרטי ההתקשרות עם מוקד הפניות; על הקבלן למסור לעובדיו הודעה בשפה המובנת לאותו עובד, על מיקום תיבת תלונות או על פרטי איש הקשר לעניין הגשת תלונות.

בהקשר זה הנטל על העיריה. לא הובאו כל ראיות לכך שהאמור בחוזה ההתקשרות אכן קוים, או שהעיריה בדקה שהקבלן עומד בחובת הידוע בדרכי הגשת תלונה כלפי עובדיו. ביחס לבדיקות השכר, מהדו"חות שהוגשו עולה כי נערכו בדיקות של עובדי ר.ג.א מהן עולה כי ליקויים רבים שצוינו בדו"ח הם ליקויים חוזרים שלא תוקנו. בתום הדו"ח צוין כי על העירייה לשקול את צעדיה, במתן התראה לקבלן לגבי תיקון הליקויים; עיכוב התשלומים בגובה הסכום אשר לא שולם לעובדים; הפסקת התקשרות. הוצגה התכתבות בין העיריה לר.ג.א ביחס לתיקון הליקויים, אולם עולה ממנה כי רק חלק מזערי תוקן, וכי בדו"חות מאוחרים נתגלו ליקויים נוספים, חמורים יותר. העובדה שההפרות חזרו על עצמן משך שנים רבות מחזקת את המסקנה שהעירייה עצמה את עיניה בנושא זה ופעלה בחוסר תום לב בהגנה על זכויות העובדים שהועסקו אצל ר.ג.א.

תביעותיו השונות של התובע לתשלומים כספיים התקבלו במלואן. חלוקת התשלומים בין העיריה לר.ג.א נעשתה בהתאם לקביעה כי העיריה אינה מעסיקתו של התובע, וחבותה חלה רק ביחס לזכויות הקבועות בחוק ההגברת האכיפה. בהתאם, העיריה חויבה ביחד ולחוד עם ר.ג.א בתשלומים ביחס לרכיבים שפורטו בחוק הגברת האכיפה (זכויות מכח חוקי המגן השונים) בסך כולל של 68,000 ₪. ר.ג.א חויבה בתשלומים הנובעים מפיטורי התובע שלא כדין, הפרת חובות רישומיות ובפיצוי בגין אי העברת הפרשות לקרן השתלמות בסכום כולל של 137,575 ₪.

הנתבעות חויבו בתשלום הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪.  

סע"ש (אזורי ת"א) 31940-05-20 Twelde Askale – מ.ס. קילנור בע"מ (פורסם ביום 10.12.2023), בפני כב' השופט כאמל אבו קאעוד.

על פסה"ד הוגש ערעור ביום 9.1.2024.