זכותו של המעסיק לקבוע כי בונוס לעובד ישולם בחלקים, וכי מי שאינו עובד בחברה בעת החלוקה לא זכאי לבונוס, כולו או חלקו.

רקע עובדתי:

התובעת היא מדענית נתונים שהחלה לעבוד בנתבעת, חברה שעיסוקה בתחום הסייבר, ביום 15.12.19. תנאי העבודה הוסדרו בהסכם העסקה מיום 2.12.19 (להלן – ההסכם). סעיף 5 לנספח א' להסכם קבע כך:

בונוס – מעת לעת, תשקול החברה להעניק לעובד בונוס, הבונוס יהיה נתון לשיקול דעת בלעדי של החברה ומותנה בהמלצת הממונים על העובד. למען הסר ספק, הבונוס אינו מהווה חלק מהמשכורת לשום צורך שהוא, לרבות לצורך פיצויי פיטורים והסדרים פנסיוניים.

ביום 16.3.22 קיבלה התובעת מכתב המודיע לה על העלאת שכרה החודשי (מסך של 34,000 ₪ לסך 40,000 ₪). עוד צוין במכתב על זכאות לתשלום בונוס בסך 80,000 ₪ (להלן גם – הודעת הבונוס), בכפוף לאישור הדירקטוריון. ביום 24.3.22 התובעת הודיעה על התפטרותה בכתב תוך מתן הודעה מוקדמת בת חודש עד ליום 24.4.22. בהמשך ולאחר הודעת ההתפטרות, קיבלה התובעת (כמו גם עובדים נוספים) הודעה המציינת שהוחלט לשלם את הבונוס בשני תשלומים. ביום 7.4.22 שלחה התובעת הודעת דוא"ל לעובד מחלקת שכר בנתבעת, בה ביקשה לברר האם הבונוס ישולם לה במלואו בחודש הקרוב או בשתי פעימות. בתושבה נענתה כי "בונוס שנתי ישולם כפי הנראה כמו לשאר עובדי החברה". ביום 14.4.22 שולם לתובעת סך 40,000 ₪ בגין הבונוס. לאחר סיום יחסי העבודה, מנהלה הישיר של התובעת הודיע לה שהוחלט שלא לשלם את יתרת הבונוס לעובדים שאינם עובדים בחברה.

בתביעתה לביה"ד תבעה התובעת את הפרש הבונוס. לעמדתה, הודעת הבונוס מתייחסת לבונוס שניתן בגין הישגי עבר (שנת 2021), ומשכך קמה לה זכאות למלוא התשלום. התובעת ציינה כי אמנם על פי הפסיקה  הבונוס הוא בשיקול דעת המעסיק, ברם במקרה זה המעסיק כבר החליט להעניק את הבונוס, וזאת שעה שהתובעת עדיין עבדה בחברה, ולכן היא זכאית לבונוס המלא.

הנתבעת טענה, כי התביעה חסרת בסיס משפטי, שכן התובעת לא הצביעה על מקור המקים לה זכאות לתשלום הבונוס. התובעת התפטרה כאשר ידעה שלא ניתנה התחייבות סופית לשלם את הבונוס. עוד נטען, כי בונוס הוא הטבה הנתונה לשיקול דעת המעסיק, לרבות ביחס למועד התשלום, ובמקרים רבים המטרה היא מתן תמריץ לעתיד, כאשר התובעת שהתפטרה מיוזמתה אינה זכאית לו.

הכרעה:

בית הדין דחה את התביעה.

הנטל להוכיח שהתגבשו התנאים לתשלום הבונוס מוטל על התובעת. התובעת לא הרימה נטל זה.

לשון ההסכם אינה מחייבת תשלום בונוס לאחר סיום יחסי העבודה, אלא שאינה שוללת אפשרות כזאת. ההסכם קובע, כי הבונוס נתון לשיקול דעת המעסיק. ממילא שיקול דעת זה כולל גם  את האפשרות, כי המעסיק יקבע שהבונוס ישולם רק לעובדים  המועסקים בחברה. שנית, התובעת לא הפנתה למסמך בכתב המצביע על החלטה סופית וחלוטה לגבי תשלום הבונוס. הודעת הבונוס מציינת במפורש, כי התשלום כפוף לאישור גורמים רלבנטיים הרשומים במכתב. שלישית, ממילא לא נסתרה טענת הנתבעת שגם עובדים אחרים שעזבו לא קיבלו את הבונוס.

מאידך, גרסת עדת הנתבעת באשר לשיקולים שעמדו מאחורי חלוקת הבונוס לפעימות ואי תשלומו לעובדים שעזבו – לא נסתרה. העדה הסבירה כי בסוף 2021 ותחילת שנת 2022 שוק הסייבר האקטיבי במדינת ישראל חווה טלטלה וחודשים ספורים אחרי שהתובעת סיימה לעבוד החברה נאלצה להפרד מכ – 100 עובדים. במצב תזרימי כזה לא היתה כלל הצדקה לחלוקת בונוס, אלא שהמנכ"ל דאז הלך ולקח הלוואה לטובת תשלום בונוס כדי להעביר מסר לעובדים שהם יקרים לחברה, ושמעונינים לשמר אותם, כי על הפרק עומדת כוונה למכור את החברה, שפורסמה בעיתונות.  על רקע אלו, החלטת ההנהלה הייתה שמי שעובד בחברה ונמצא על מצבת כוח האדם יקבל בונוס, ומי שעבודתו הסתיימה לא זכאי לו.

על כן, אין בידינו לקבל את טענת התובעת, כי מדובר בהחלטה שהתקבלה בחוסר תום לב, או מתוך רצון להעניש אותה בגין התפטרותה. מדובר בשיקול לגיטימי העולה בקנה אחד עם מטרת הבונוס כפי שגם נפסק במקרים דומים. גם אם מדובר בבונוס שהוא לשיטת התובעת בגין הישגי העבר, זכותו של המעסיק לקבוע, כי הבונוס ישולם בחלקים, וכן לקבוע כי מי שאינו עובד בחברה לא יקבל את הבונוס, כולו או חלקו. החלטה זו היא במסגרת הפררוגטיבה של המעסיק כחלק מניהול עסקו ואין הצדקה להתערב בה.

התובעת חויבה בתשלום הוצאות משפט לחברה בסך 7,500 ₪.

ס"ע (ת"א) 37898-06-22, ליזה מילר – קבוצת אן.אס.או טכנולוגיות בע"מ (ניתן ביום 18.6.2025), בפני מותב בראשות כב' השופטת מרב חבקין, נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק חמצני. טרם חלף המועד להגשת ערעור.