עובדות המקרה:

שני ערעורים על פסקי דין של בית הדין האזורי, שדחה את תביעות המערערים להכרה למפרע ביחסי עבודה בינם לבין המשיבה.

המערערים שימשו כיועצים עסקיים ונתנו שירותים למשיבה, חברת יעוץ בתחום התעשייה והניהול שפיתחה שיטה לשיפור ביצועים, אותה יישמה אצל לקוחותיה. הלקוחות פזורים ברחבי העולם ויועצי החברה שוהים בחו"ל אצל הלקוח לפרקי זמן של כ – 10 ימים בחודש. כלל היועצים איתם התקשרה החברה הועסקו במתכונת של נותני שירותים, בתמורה קבלנית שעמדה על כ – 10,000 דולר לחודש (ועודכנה אצל אחד המערערים לסך של 12,500$ לחודש לאחר פרק זמן של כשנה). ההתקשרות נעשתה בחוזה שירותים שנחתם מטעם חברה שבבעלות היועץ, אשר נטען ע"י המערערים שהוקמה אך ורק לצורך ההתקשרות, ולא הייתה לה כל פעילות אחרת. המערערים לא נדרשו לדווח על שעות עבודתם, אך עדכנו את מנהל הפעילות מטעם חברת היעוץ בשלבי המשימות בהם עסקו אצל הלקוח. מעת לעת נדרשו להשתתף בסדנאות הדרכה מטעם חברת היעוץ. לא הוצעה למי מהם אפשרות העסקה כעובד שכיר, ולא הועלתה דרישה או טענה לקיום יחסי עבודה ע"י המערערים במהלך תקופת עבודתם (כשנתיים). לאחר שההתקשרות הסתיימה, ובעקבות תביעה של יועץ אחר להכרה ביחסי עבודה, שינתה חברת היעוץ את תנאי החוזה הקבלני שנהג אצלה, והוסיפה לו סעיף לפיו אם יעלה היועץ בעתיד טענה לקיום יחסי עובד – מעסיק, מוסכם כי התמורה הקבלנית שקיבל עולה ב- 40% על התמורה שהיה מקבל כשכיר.

כל אחד מהמערערים תבע כ-210,000 ₪ בגין זכויות סוציאליות שונות הנובעות מקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. ביה"ד האזורי דחה את התביעות, ופסק כי לא הוכח קיומם של יחסי עבודה בינם לבין חברת היעוץ. ניתן משקל לכך שמערער אחד היה עובד בכיר ובעל השכלה משפטית כך שהיה מודע למשמעותה התקשרות, ולכך שהחברה בבעלות המערער השני הוציאה חשבוניות לא עוקבות (כך שעולה כי לא נתנה למשיבה שירותים בלעדיים).

במסגרת הערעור שהגישו המערערים לביה"ד הארצי, טענו כי ביה"ד האזורי לא יישם כנדרש את מבחני הפסיקה לזיהוי עובד, ובפרט את העובדה כי השתלבו בעסק של המשיבה, וכי לא היו בעלי עסק עצמאי. המערער השני הסביר כי החשבוניות שהוצאו על ידי חברתו ניתנו עבור עבודה שביצע אחיו ולא עבור שירות שנתן בעצמו. המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בפסיקת ביה"ד האזורי ובנוסף כי המערערים נהנו מהטבות מס כעצמאים, מתמורה משופרת וכי אינם "עובדים מוחלשים".

הכרעה:

בית הדין הארצי קבל את הערעור, וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה.  

ההלכה המנחה בנושא בחינת קיומם של יחסי עובד – מעסיק נקבעה בעניין כותה. לפי דעת הרוב שם, בעת הכרעה בשאלת מעמדו של אדם כעובד יש ליישם "מבחן מעורב", שכולל את מבחן ההשתלבות ומבחני עזר מסייעים. מבחן ההשתלבות הוא בעל פן חיובי: האם התובע השתלב בפעילות העיקרית שבה עוסק המעסיק, ופן שלילי: האם אינו בעל עסק עצמאי משלו.

בית הדין האזורי לא בחן את מכלול מרכיבי המבחן המעורב, ובעיקר לא בחן את המבחן הדומיננטי – מבחן ההשתלבות על שני פניו. מהתשתית העובדתית עולה חד משמעית כי התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. ראשית, החברה היא "מפעל" המספק שירות ייעוץ ארגוני, והמערערים הועסקו כיועצים, בתפקיד שמצוי בליבת הפעילות של החברה. שנית, המערערים היוו חלק מהמערך הארגוני של החברה ולא גורם חיצוני לה, והיו כפופים למנהל האזור אשר ניהל את עבודתם. שלישית, המערערים ביצעו את העבודה במשרדי הלקוחות או במרכז הפעילות של החברה, עשו שימוש בציוד החברה ואף הוכשרו על ידה לעבודתם. בנוסף לכך, המערערים נדרשו לזמינות מלאה לעבודתם בחברה, הן למתן הייעוץ ללקוחות והן לביצוע מטלות משתנות כפי שנקבעו על ידי מנהל האזור אליו היו כפופים.

באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, לא עולה כי המערערים ביצעו את פעילותם בחברה במסגרת עסק עצמאי משלהם. לא די בכך שלמועסק היה פוטנציאל לעסק עצמאי אלא יש לבחון אם בפועל העסק אכן מימש את ייעודו. המערערים אמנם היו בעלי חברה שהקימו, אלא שההתקשרות נעשתה עם כל אחד מהם באופן אישי, והשירות שניתן היה אישי, באופן שהחברה בבעלות המערערים לא הייתה רשאית לשלוח מחליף במקומם, ולא נתנה שירות לאחרים. מלבד ביצוע התמורה כנגד חשבונית לא היה קשר בין החברה לבין השירות שנתנו המערערים. על פי חוזה ההתקשרות, המשיבה יכלה לאסור על המערערים להתקשר בעיסוק נוסף גם שלא מטעמי תחרות, באופן ששולל מהמערערים מעמד של עוסקים עצמאיים.

בצד ההכרעה כי מתקיים מבחן ההשתלבות בחן ביה"ד גם את מבחני המשנה הנוספים:

מבחן הפיקוח: גם אם רמת הפיקוח הייתה כללית ולא פרטנית, והמערערים לא נדרשו להגיש דו"חות נוכחות, עולה בבירור כי היה פיקוח על טיב עבודת היועץ אצל הלקוח ועל שביעות רצון הלקוח, ודרישה לעדכן היעדרויות או חופשות מתוכננות ביומן משותף, כדי שהחברה תוכל לשבץ את המערערים בפעילויות השונות בהתאם לצרכים.

מבחן הקשר האישי: המערערים נדרשו לבצע את העבודה בעצמם, אלא שלאור טיב העיסוק אין לתת משקל משמעותי למבחן זה;

מבחן משך וסדירות הקשר בין הצדדים: בתקופת עבודתם הקצרה יחסית, המערערים עבדו באורח סדיר ובאופן קבוע ולא על בסיס מזדמן של צורך בעבודתם, ושולמה להם תמורה קבועה;

מבחן הכפיפות: המערערים היו כפופים למנהלם הישיר;

אופן התשלום והצגת יחסי הצדדים בפני צדדים שלישיים: מבחן זה תומך דווקא בטענת החברה, מאחר ושכרם של המערערים שולם כנגד חשבונית ולא הונפקו להם תלושי שכר. עם זאת, מאחר  והחברה הכתיבה את אופן התשלום אין לתת למבחן זה משקל משמעותי; כך גם אין לתת משקל יתר לעובדה ש המערערים ראו עצמם כעצמאיים וטענו לקיום יחסי עבודה רק למפרע.

טענת החברה להעדר תום לב מצד המערערים נדחתה. נקבע כי על פי הלכת כותה, העדר תום לב אינו מונע הכרה בדיעבד במעמד של אדם כעובד. לשאלת תום הלב יינתן משקל בדיון בתביעה הכספית, הנגררת ממתן זכויות למפרע כעובד. במקרה זה בית הדין קמא לא נדרש לשאלת הזכויות שנתבעו וטענת הקיזוז וההשבה שהעלתה החברה. לפיכך, התביעות הוחזרו לערכאה הדיונית לצורך דיון מחודש בתביעות הכספיות.

לזכות כל אחד מהמערערים נפסקו הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.  

ע"ע (ארצי) 11064-01-18 רונן סובל – גולדרט קונסלטינג בע"מ (ניתן ביום 13.11.2023); כב' הנשיאה ורדה וירט-לבנה, כב' השופטת לאה גליקסמן, כב' השופטת חני אופק-גנדלר; נ.צ (עובדים) מר יוסי רחמים; נ.צ (מעסיקים) מר דן חן.