מקום בו לא חל בין הצדדים האישור הכללי לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי הפקדות המעסיק על פיו באות במקום פיצויי פיטורים, והעובד זכאי לשחרור מלוא הכספים שנצברו לזכותו בסיום עבודתו מכל סיבה שהיא – כספי הפוליסה שייכים למעסיק, לרבות רווחים שנצברו על כספי הפיצויים;

בנסיבות אלו, רשאי המעסיק לזקוף את רווחי הפיצויים על חשבון פיצויים מוגדלים שהתחייב לשלם לעובד

רקע עובדתי:

התובעות עבדו בג'וינט במשך תקופה ממושכת. התובעת 1 היתה מבוטחת בפוליסת ביטוח מנהלים בחברה "הכשרה", אליה הופרשו חלק המעסיק לפיצויים ולגמל ונוכה חלקה לגמל. בסיום 28 שנות עבודתה, חושב סכום פיצויי הפיטורים המגיע לה על פי שכרה האחרון, ומאחר ובפוליסה נצבר סכום נמוך מהסכום הקבוע בחוק שולמה לה השלמת פיצויי פיטורים בסך  139,435 ₪. בנוסף, קמה לתובעת זכות לפ"פ מוגדלים, מתוכם שולם לה סך של 314,083 ₪ שקוזז מסכום הפיצויים המוגדלים המלא בסך של 333,317 ₪. הקיזוז נעשה מתוך כספי הרווחים שצברו הפיצויים (אשר הוסטו לרכיב התגמולים) משלטענת החברה – רווחי הפקדות אינם שייכים לעובדת.

התובעת 2 צברה סכום פיצויי פיטורים העולה על הסכום המגיע לה על פי חוק, בשל רווחי הפוליסה. בהתאם קיזזה החברה מפיצויי הפיטורים המוגדלים שהגיעו לה את הסכום העודף שנצבר בפוליסה לטובת פיצויי פיטורים.

הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבעת הייתה רשאית "לקזז" את רווחי הפיצויים מהפיצויים המוגדלים של התובעות:

התובעות טוענות כי בהתאם לסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ("חוק פיצויי פיטורים"),  הנתבעת רשאית להשתמש בכספים העודפים שנצברו בקופת הפיצויים אך ורק לצורך תשלום פיצויי פיטורים, וחל איסור על הנתבעת לקזז רווחים שנצברו מעבר לסכום הפיצוי על פי חוק. הנתבעות טענו שמגבלה זו אינה חלה על הפקדות המעסיק העולות על חבות פיצויי הפיטורים הקבועה בחוק.

 

הכרעה:

בהתאם לפסיקה, צבירת פיצויי פיטורים בקופות פיצויים מהווה מכשיר "חיסכון בידי המעסיק", שנועד לאפשר לו בעת הפרישה לשלם לעובד את סכום פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי.

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כך –

"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעסיק והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה ובמידה שאושר".

דהיינו, ככלל, תשלומי מעסיק לקופות גמל אינם באים "במקום" פיצויי פיטורים, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בצו מטעם שר העבודה. לפיכך, תשלומים הצבורים בקופות הפיצויים נחשבים, במקרה הרגיל, כ"חיסכון בידי המעסיק" הזכאי להשבתם לידיו אם העובד סיים את עבודתו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים.

אין מחלוקת שסעיף 14, המאפשר הסכמה על הסדר הפקדות המעסיק יבואו במקום פיצויי פיטורים וישוחררו לעובד בעת סיום העבודה מכל סיבה שהיא – לא חל על התובעות. לפי הפסיקה, בעת דיון בשאלת זכאות המעסיק לרווחי פיצויי פיטורים שנצברו בפוליסה יש לבחון את המקרה לפי נסיבותיו: יש להבחין בין המסלולים שנדונו בפסיקה: בהיעדר תחולה לסעיף 14, הפיצויים הצבורים עשויים להיזקף על חשבון חבות הפיצויים ובמקרה כזה – רווחיהם שייכים למעסיק; מאידך גיסא, כאשר תנאי הפוליסה קובעים כי התשואה הריאלית הוסטה למרכיב התגמולים, אין לזקוף אותה אוטומטית על חשבון פיצויי הפיטורים. לפיכך, ההכרעה בענייננו טעונה בחינה קונקרטית של תנאי הפוליסה ושל המערך ההסכמי החל על הצדדים.

בהמשך לכך, אין בידינו לקבל את טענת התובעות לפיה מכוח סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים מותר למעסיק להשתמש בכספים העודפים אך ורק לצורך תשלום פיצויי פיטורים סטטוטוריים לפי החוק. לפי הפסיקה, כספי המעסיק המשוריינים מכח סעיף 26 הם רק אלו ששיעורם מכסה את החבות הסטטוטורית בפיצויי פיטורים. הכספים העודפים על שיעור הפיצויים כחוק אינם משוריינים, משהחוק לא סיפק לעובד או לשאריו ערובה לכל זכות עודפת שמגיעה לו מהמעסיק.

ביחס לשתי התובעות, נסיבות המקרה מצביעות על זכאות החברה לניכוי כספי רווחי הפיצויים מסכומים הפיצויים המוגדלים שהגיעו להן: רווחי הפיצויים של הנתבעת 1 אמנם הוסטו לחשבון תגמולים, אלא שעל פי הנוהל החל על עובדי החברה, תנאי לקבלת רווחים אלו לידי העובד הוא קיומו של סעיף 14 הקובע כי כספי הפוליסה יבואו במקום פיצויי פיטורים. רווחי הפיצויים של התובעת 2 נצברו בחשבון פיצויים; מכאן, שמבחינה חוזית, שמרה לעצמה החברה את זכות הקיזוז של רווחי הפיצויים מעובדים שההסדר הפנסיוני שלהם לא כלל אישור לפי סעיף 14.

מסקנה זו מתחזקת מעדות העד מטעם החברה שהעיד על המצב האנומלי שנוצר בחברה, בו מצד אחד היא נדרשת לבצע השלמת פיצויי פיטורים בשל צבירת חסר, מעניקה לעובדים תוספת משמעותית של פיצויים מוגדלים, אך מאידך אינה יכולה לעשות שימוש בחסכון שהקימה לצורך מימון התשלומים העודפים. על רקע מצב זה הוצא הנוהל המבהיר את נושא זקיפת רווחי הפיצויים העולים על אלו הקבועים בחוק לטובת הפיצויים המוגדלים, שממילא משולמים מעבר לחוק. העד ציין כי בהתחשב בחבילת הפרישה הכוללת של העובדים, שכללה גם פדיון ימי מחלה בשיעור נכבד, אין מקום להתערב בשיעור התמורה המוגדלת בפרישה ולהוסיף עליה תשלומים נוספים שלא נכללו בה מלכתחילה.

 

התובעת 1 חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ והתובעת 2 חויבה בתשלום הוצאות בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.

סע"ש (י-ם) 23852-11-22, רחל פז – גוינט ישראל‏, ניתן ביום 4.5.26. טרם חלף המועד להגשת ערעור.

׳
דילוג לתוכן