רקע עובדתי:

התובע שימש כמתנדב בגלי צה"ל בין השנים 2016-2004 עת לקח חלק מעת לעת בשידור תכנית שבועית בשם "מחשבות". במהלך תקופה זו עיקר עיסוקיו ופרנסתו היו כעורך דין בתחום העסקי. התובע היה יזם בתחום הנדל"ן, שימש כנציג הבעלים בחברות השונות של קלאב הוטל ונתן ייעוץ לאנשי עסקים הקשורים עם קלאב הוטל. בנוסף, התובע סיפק פרשנות טלפונית בתוכנית שבועית בערוץ 20, והיה בעל טור שבועי בעיתון ישראל היום.

בשנת 2016, כאשר התובע צורף כמגיש בתוכנית "יומן הערב" (תכנית של שעה המשודרת בימים א-ד) הוצע לו להיקלט בתחנה כאזרח עובד צה"ל בהיקף של 75% משרה, תמורת שכר חודשי של 10,000 ₪. התובע דחה את ההצעה בהודעה בכתב שנשלחה על ידו, בה הבהיר כי לאור עיסוקיו הנוספים אינו מעונין בשלב זה של הקריירה לקחת על עצמו מגבלות של עובד שכיר, ולכן הוא מבקש להתקשר עם התחנה בדרך אחרת, אך לא במעמד של מתנדב. בהתאם, חתם התובע מראש על מסמך בו ויתר על העסקה בתקן ועל תביעות כעובד, ותחת זאת נעשה הסכם התקשרות בין חברת י.ב. שבבעלותו לבין משרד הבטחון, אשר חודש מעת לעת. בהסכם נקבע כי מעמדו של התובע הוא יועץ חיצוני עצמאי בתחומים: "פרשן פוליטי" ו"מגיש יומן הערב". על הצהרות אלו חתם התובע באופן אישי, כאשר במסגרת זו אף הצהיר על מתן שירותים לגופים נוספים, בהם: משרד עו"ד, חברת י.ב., ערוץ 20 וקלאב הוטל. התובע קיבל תמורה כנגד חשבוניות שנשלחו מחברת י.ב. שבבעלותו, בסך של 800 ₪ לכל תכנית ששודרה בפועל. התשלום הועבר לאחר דרישות תשלום, אליהן צורפו דו"חות של שעות שידור מאושרות וחשבוניות.

במהלך השנים הוארכה מסגרת התוכנית לשעה וחצי, אך בשנת 2021, כשהתמנתה הגב' גלית אלטשטיין למ"מ מפקדת התחנה, פרסמה הודעה על כוונותיה לערוך שינויים בלוח השידורים על מנת לעמוד ביעדי התחנה. בנובמבר 2021 הודיעה הגב' אלטשטיין לתובע על כוונתה להחזיר את שידור יומן הערב למתכונת של שעה אחת, ביחד עם שינוים נוספים הצפויים בלוח השידורים, החל מחודש ינואר 2022. ביום 10.2.2022 הודיעה הגב' אלטשטיין לתובע כי בכוונתה להפוך את התוכנית יומן הערב לתוכנית חדשות, והוצע לו להמשיך לשדר את תכנית מחשבות או להשתלב כפובליציסט בשידורים אחרים בתחנה. לאחר השיחה פרסמה הגב' אלטשטיין הודעה על השינוי המתוכנן בפני כל אנשי התחנה.

יום לאחר קבלת ההודעה, במסגרת שידור התוכנית "מחשבות", התובע הודיע באופן חד צדדי במהלך השידור, כי הוא עוזב את התחנה. התובע הקריא הצהרה לציבור המאזינים, במסגרתה אמר כי הוא הודח מן התוכנית "יומן הערב", לטענתו משיקולים פוליטיים מתוך מטרה להשתיק את קולו, ועזב את האולפן. ניכר כי הוא הפתיע גם את המגיש לצדו, מר וילנסקי, ובכל מקרה לא אמר לגב' אלטשטיין כי בכוונתו לפעול כך בטרם ההודעה. התובע לא שב לשדר בתחנה ממועד זה.

מאחר שלדידו הוא הודח מהתוכנית "יומן הערב" ובכך גם מן התחנה – התובע, הגיש תביעתו זו, בטענה כי בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד מעסיק, וכי הנתבעת פעלה לסיים עבודתו מטעמים פוליטיים, תוך הפלייה אסורה. במסגרת סעיף 17 לכתב התביעה הבהיר כי "…מכיוון שעם תחילת עבודתו של התובע בתוכנית "יומן הערב" הוצע לתובע להתקשר עם הנתבעת 1 כעובד שכיר" והוא סרב לכך הוא הגביל עצמו מלתבוע את מלוא הזכויות מכוח דיני העבודה ועומד רק על זכויותיו לשכר עבודה ובקשר לפיטוריו בניגוד לדין ותוך הפלייה פסולה". בנסיבות אלו, עתר התובע לסעדים הבאים: הפרשי שכר בגין חודשי שכר שטרם שולמו לו לטענתו, בסך 96,320 ₪; 24 חודשי השתכרות ולחילופין פיצוי ממוני בגינם בסך 316,800 ₪; הודעה מוקדמת בסך 3,760 ₪; פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש ופגיעה בכבודו של התובע כעובד ובשמו בסך  70,000 ש"ח; פיצוי בגין אפליה אסורה, בסך 50,000 ₪ ובסה"כ: 546,880 ₪.

לטענת התובע, מתקיימים בו כל המבחנים להכרה כעובד: הוא שידר פיזית מהתחנה ובאמצעות האולפן והציוד של הנתבעת, תוכנית רדיו מהווה חלק מפעילותה הגרעינית של הנתבעת; שידור התוכנית התקיים במסגרת ימים ושעות קבועים ארבעה ימים בשבוע; העבודה בוצעה באופן אישי על ידי התובע, ללא יכולת להעמיד מחליף כפי שמקובל בחברות קבלן. בהתאם להלכה הפסוקה, סטטוס של עובד הוא קוגנטי ומאחר שהתובע עומד במבחן ההשתלבות, אין משמעות לוויתור על מעמדו וזכויותיו גם אם נעשה בהסכמה. הנימוק הרשמי של התחנה בדבר "שינוי עריכה" הוא פיקטיבי ונועד להסוות שיקולים זרים. גב' אלטשטיין מונתה לתפקידה בהליך פסול באישור שר הבטחון דאז מר בני גנז, ובשל התלות שלה בו שמשה כשלוחתו. מטרת ההדחה הייתה סילוקו של התובע בשל אמונותיו והשתקת קולו והשקפותיו הפוליטיות, תוך פגיעה בחופש הביטוי בתחנה ציבורית. נוסף לשיקולים הזרים שבפיטוריו, זכות הטיעון נשללה מהתובע לחלוטין בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

לטענת הנתבעת, תביעתו של התובע נגועה בחוסר תום לב קיצוני, המצדיק על פי הלכת כותה סילוקה על הסף ושלילת ההכרה בו כעובד. התובע סירב להיקלט כשכיר לא רק בגלל ששכרו במתכונת הקבלנית היה גבוה יותר משכר של עובד, אלא כדי לחמוק ממגבלות החלות על עובדי מדינה כגון איסור עבודה פרטית ללא היתר ודיווח חופשות. כן התברר כי החלטתו התקבלה גם משיקולי מס שלפיהם יועציו המליצו לו לפצל בין חברות הנדל"ן לחברות הייעוץ שלו. בניגוד למצג של התובע, התחנה לא הפיקה כל תועלת מהעסקתו כקבלן חיצוני. התובע התעקש לחתום על הסכם קבלני מול חברה בבעלותו, והתובע, שהינו משפטן, אף חתם מרצונו החופשי על "הודעה על ויתור על תקן וויתור תביעות" בה התחייב שלא לטעון ליחסי עבודה למול הנתבעת בעתיד. התובע נהנה מתמורה קבלנית הגבוהה מזו שהיה מקבל כשכיר, ובניגוד למגבלות המוטלות על עובדי הנתבעת היה חופשי לעבוד בגופים נוספים. התובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו לפיטורים פוליטיים. התובע כשל להביא עדים או ראיות להתערבותו הנטענת של שר הביטחון לשעבר בשינויים שנעשו בתוכנית ששידר התובע או בכל הקשור לסיום התקשרותו עם הנתבעת. התובע הוא זה שסיים את ההתקשרות עם הנתבעת באופן חד-צדדי, ביוזמתו, וללא כל התראה מראש במהלך שידור חי של התוכנית "מחשבות", הגם שיום קודם להודעת ההתפטרות הובהר לו על ידי ממלאת מקום מפקד גל"צ שאין כוונה לסיים עמו את ההתקשרות, הובטח לו שימשיך להגיש את התוכנית השבועית, ואף הוצע לו להשתלב ברצועות פובליציסטיות אחרות. התובע הוא שסירב אפילו להיפגש ולדון בכך.

הכרעה:

ביה"ד דחה את התביעה במלואה.

אף לשיטת התובע אין מדובר בתביעה "שגרתית" להכרה ביחסי עובד מעסיק, שכן חרף טענותיו כי בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד – מעסיק, הוא לא תבע "פיצוי ממוני" בהתבסס על השוואה בין הזכויות הממוניות שאמורות היו להשתלם לו בראי השכר החלופי, לבין התמורה הקבלנית ששולמה בפועל, מאחר שסירב להצעת הנתבעת להתקשר עמה כעובד שכיר. לפיכך, בחרנו להפוך את סדר הדיון בטענות התובע: תחילה נדון בנסיבות סיום ההתקשרות בין הצדדים, ובטענת התובע כי פוטר משיקולים זרים בשל השקפתו הפוליטית – אשר לטעמנו לא הוכחה; בהמשך נדון בשאלת תום ליבו של התובע ומשמעותה לפי הלכת כותה; לאחר מכן נכריע בשאלת מעמדו של התובע כעובד ולבסוף בסכומים שנתבעו כהפרשי שכר/ תמורה קבלנית.

התובע עזב את התחנה ביוזמתו ולא הוכיח כי שינוי לוח השידורים נבע משיקולים פוליטיים

השאלה האם עובד פוטר או התפטר היא שאלה עובדתית. הנטל להוכחת קיומם של פיטורים הוא על הטוען לקיומם. התובע לא הרים את הנטל ולא הצליח להוכיח כי הנתבעת פעלה מתוך כוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים בינה לבין התובע לכדי סיום, עת הודיעה לו כי יפסיק לשדר את התוכנית "יומן הערב". התובע גם לא הצליח להרים את הנטל ולהראות כי סיום ההתקשרות עמו נבע משיקולים פוליטיים, שלא כדין.

עמדת התחנה, כפי שזו באה לידי ביטוי בהודעת גב' אלטשטיין, באופן פומבי, בזמן אמת – היתה כי התובע ימשיך לשדר בתוכנית "מחשבות בע"מ" ואף הוצע לו לשדר ברצועות שידור נוספות. לא ניתן לראות בהודעה זו כהודעה על סיום ההתקשרות ו/או פיטורים כמתחייב מהוראות הדין וההלכה הפסוקה.

אנו ערים לכך ששידור התוכנית היווה 80% מעבודתו של התובע בתחנה, אלא שהתובע לא המתין לברר מהן אותן משבצות שידור אפשריות, בצד המשך שידור "מחשבות". שיכול שהיו בהיקף דומה ובעלות הצלחה אף הן ובטרם נפגש עם גב' אלטשטיין לבחינת חלופות שידור נוספות. התובע למעשה סיים בפועל את שידוריו בתחנה עת הקריא הצהרה בתחילת שידור התוכנית "מחשבות בע"מ", כאשר לדבריו "הודח" מן התוכנית "יומן הערב", על מנת למנוע ממנו להשמיע את עמדותיו, וזאת תוך שהוא מפתיע גם את השותף שלו לשידור. באותו היום, בדברים שהעלה לרשת החברתית X כתב כך: "מוזמנים להאזין לדברים ששידרתי הבוקר בגל"צ רגע לפני התפטרותי". במהלך דיון ההוכחות, התברר כי בסערת אותו יום, ולאחר ההדחה לדבריו, התובע נתן הסכמתו להגיש תוכנית בערוץ 14. התנהלות זו מחזקת את המסקנה כי התובע פעל מתוך כוונה ברורה לסיים את ההתקשרות עם התחנה.

באשר לטענת המניעים הפוליטיים נבהיר כי התובע לא הרים את הנטל להוכחתה. התובע לא הוכיח כי התקיים קשר כלשהו בין גב' אלטשטיין לבין מר בני גנץ, וכי מר גנץ מינה את גב' אלטשטיין, בין היתר, מתוך מטרה להדיחו. גב' אלטשטיין העידה מנגד, כי לא היתה כל היכרות בינה לבין מר גנץ וכי פגשה אותו רק במסגרת הריאיון ועדותה הייתה אמינה בעיננו. הוכח על ידי הנתבעת כי מלבד השינוי בתוכנית "יומן הערב", נערכו שינויים רבים בשידורי התחנה, להשגת היעדים המקצועיים של התחנה, כפי תפיסתה של גב' אלטשטיין, אשר כאמור קיבלה גיבוי מלא מן הנתבעת. כך, בין היתר, בוצעו שינויים בתוכניות הבוקר; נוספה רצועה כלכלית חברתית בשעות הערב; ונערכו שינויים רבים נוספים ברצועות השידור כמו גם בזהות המגישים. לאור כל האמור לעיל בהרחבה, גם אילו היינו מכירים ביחסי עובד-מעסיק בין התובע לנתבעת, הרי שהתובע לא הוכיח טענותיו לפיטורים ו/או לפיטורים פוליטיים ודין כלל הסעדים שנתבעו על ידו ברכיב זה לדחייה.

דיון בחוסר תום ליבו של התובע

במסגרת פסק הדין בעניין כותה, נערך דיון מקיף ורחב היקף בשאלה האם עיקרון תום הלב יכול לגבור על קוגנטיות המעמד של "עובד". ברוב דעות נקבע, כי עיקרון תום הלב אינו יכול לגבור על בחינת עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק, וכי הקביעה אם אדם הוא "עובד" תוכרע לפי אמות מידה אובייקטיביות, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. בהמשך לכך נקבע כי יש לחשב את הפיצוי של מי שהוכר בדיעבד כעובד בשני שלבים: בשלב הראשון, נקבע הפיצוי הממוני שהעובד זכאי לו בהשוואה בין חישוב הזכויות שהיו אמורות להשתלם אילו היה מסווג כעובד לבין התמורה הקבלנית ששולמה לו בפועל; בשלב השני, לבית הדין שיקול דעת לפסוק לעובד פיצוי לא ממוני, בגין הזכויות הלא ממוניות שנמנעו ממנו ובשים לב לשיקולי הרתעה, ולנסיבותיו של כל מקרה – כאשר זהו השלב בו יש לבחון ולשכלל את חוסר תום לבם של הצדדים להתקשרות.

השאלה העומדת להכרעתנו אם כן היא – האם המקרה שלפנינו הינו בבחינת מקרה "קיצוני" בו היה מקום לשלול את זכויות התובע כעובד, אילו היה מוכר ככזה, לאור חוסר תום לב משווע? הקושי שעולה לטעמנו מנסיבות המקרה שלפנינו, טמון בעובדה שהתובע, משפטן ואדם בעל ניסיון משפטי ועסקי רב, הבהיר כי סירובו להיקלט כעובד, נובע מכך שהוא אינו רוצה לקחת על עצמו את החובות והמגבלות הכרוכים במעמד עובד. מדובר בנסיבות שטרם נקבעו כמותן בפסיקה. עובד אכן אינו יכול לוותר על זכויותיו – אך מה הדין מקום בו המועמד אינו מוכן לקיים את החובות והמגבלות הכרוכים במעמד של עובד, באופן מודע וברור, לאור עיסוקיו הרבים הנוספים, וחוסר הרצון לקחת על עצמו את אותן התחייבויות, בדומה לעובדים האחרים. ככל שהיינו נדרשים להכריע במחלוקת בשפנינו על בסיס טענות אלו בלבד יתכן שהיה מקום לשלול את מעמדו של התובע בשל חוסר תום לב משווע ביותר.

יישום מבחני הפסיקה מעלה כי התובע היה בעל עסק עצמאי

יחד עם זאת, אין אנו סבורים כי אנו נדרשים לקביעה זו לצורך הכרעת ההליך. יישום מבחני הפסיקה לזיהוי עובד על נסיבות המקרה מעלה כי בכל מקרה התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי ההתקשרות הקבלנית שנעשתה בין החברה בבעלותו לבין משרד הבטחון, לא היתה אותנטית, וכי יש להכיר בו למפרע כעובד שכיר. התובע מקיים את הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן תפקידו בתחנה היה חלק מליבת העיסוק של הנתבע. מנגד, מגוון הפעילות בה עסק התובע במקביל לשידור בתחנה, ממנה צמחה עיקר הכנסתו, מעלה כי הינו בעל עסק עצמאי, באמצעותו סיפק שלל שירותים  לאחרים, ביניהם גם לתחנה. לכך מתווספים דחית ההצעה להעסקה כשכיר בשל סירובו המוצהר של התובע לקיים חובות החלות על עובד. לאור כל אלו אנו סבורים כי כפות המאזנים נוטות לראות בתובע קבלן עצמאי.

תביעותיו של התובע להפרשי שכר בגין חודשי התקשרות מסוימים נדחו, משלא נתמכו בראיות.

לאור הקף ההליכים ותוצאת פסק הדין, חויב התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.