עובד המודה כי שכרו שולם במזומן, בהסכמה ומרצון, נושא בנטל להוכיח כי תלוש השכר אינו משקף את התשלום שקבל בפועל; הפרת חובות רישומיות על ידי מעסיק לא פוטרת את העובד מהוכחה ראשונית של עצם הזכאות לתשלומים הנתבעים על ידו
עובדות המקרה:
התובע הועסק כשכיר אצל הנתבע, בעליו של משרד תיווך/עיסוק בנדל"ן. במסגרת עבודתו שימש כעוזר אדמיניסטרטיבי ומנהל המשרד וכן עסק בייזום עסקאות נדל"ן.
בתחילת יחסי העבודה ובמהלכם, תקופה אשר נמשכה כעשור, לא נמסרה לתובע הודעה לעובד על תנאי העבודה ולא נחתם בין הצדדים חוזה העסקה. בפועל, הצדדים הסכימו על שיעור השכר שיקבל התובע תמורת עבודתו האדמיניסטרטיבית, ועל זכאותו לעמלות בגין עסקאות שהיה שותף להן, במסגרתן עסק התובע באיתור רוכשים וניהול משא ומתן לחתימת עסקאות מכירה ורכישה. התובע והנתבע חלקו את הרווחים מעסקאות אלו, כאשר התובע טוען כי סיכם עם הנתבע על חלוקת רווחים שווה בשיעור 50% לכל צד מכל עסקה, ואילו הנתבע טוען כי מדובר בעמלות מכירה המשתנות בהתאם לסוג העסקה, מידת מעורבות התובע בביצועה וכיו"ב'.
בגין עבודתו האדמיניסטרטיבית הופקו לתובע תלושי שכר חודשיים. שני הצדדים הודו כי חלק מהתמורה שולמה לתובע בהמחאות, וחלקה שולם לו במזומן. בנוסף, במהלך שנות עבודתו שולמו לתובע עמלות מכירה/רווחים בסכומים ניכרים שלא צוינו בתלוש, במזומן או בהמחאות. רק החל משנת 2016 נרשם התובע כעוסק ברשויות המס והחל להפיק חשבוניות מס לנתבע בגין העמלות שקבל (היקף התמורה כנגד חשבוניות לא הוברר שכן לביה"ד הוגשו 3 חשבוניות בלבד).
יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו על רקע הויכוח הכספי בנוגע לשיעור העמלות שהנתבע חב לתובע.
התובע הגיש תביעה בה ביקש, בין היתר, לחייב את הנתבע בתשלום שכר עבודה על משרתו הניהולית בגין 54 חודשים בגינם לא קיבל לטענתו תשלום, בניגוד לנקוב בתלושי השכר החודשיים. בנוסף תבע עמלות מכירה בגין 17 עסקות שלא קבל בגינן כל תשלום, גמול עבור עבודה בשעות נוספות, וזכויות נלוות נוספות.
הנתבע טען כי שילם לתובע את מלוא השכר הנקוב בתלושי השכר בגין עבודתו האדמיניסטרטיבית, בהמחאות ובמזומן. הנתבע הודה בזכאות התובע לתשלום עמלות אך בסכום נמוך משמעותית מהסכום הנתבע. הנתבע טען כי התובע לא ביצע עבודה בשעות נוספות, הודה בחבות בחלק מהתשלומים הנלווים האחרים שנתבעו, אך טען כי יש לקזזם מתשלומי יתר ששילם לתובע.
הכרעה:
בית הדין קיבל את התביעה בחלקה.
בפתח הדברים ציין ביה"ד כי מן הראיות שהובאו בפניו התגלתה מערכת יחסי עבודה בה הועברו בין הצדדים תשלומים במזומן בסכום של מאות אלפי שקלים, מבלי שבוצע דיווח נכון לרשויות המס ולביטוח לאומי. שיטה זו נהגה בין הצדדים באופן מוסכם ונפסד, כאשר שניהם מפיקים ממנה תועלת. כעת, לאחר שנתגלעה מחלוקת בין הצדדים, נדרש בית הדין להכריע בה על סמך תמונה חלקית ומעורפלת, שהצדדים יצרו במכוון. פסק הדין ניתן תחת הקושי המובנה בקביעת המצב האמיתי שנהג בפועל, במהלך ההתנהלות הפגומה.
הלכה היא כי תלושי שכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, אך הם אינם מהווים ראייה לכך שהתשלומים המפורטים בהם אכן שולמו לעובד בפועל. כאשר מעסיק טוען כי שילם לעובדו שכר במזומן, עליו הנטל להוכיח כי אכן שילם את השכר בפועל, ואת שיעור הסכומים ששילם במזומן. הנתבע הוכיח כי שילם לתובע תשלומים במזומן בסכומים ניכרים, וכי עד שנת 2015 (כולל), שילם לו עמלות רבות במזומן, שלא במסגרת תלושי השכר או כנגד חשבוניות מס, בנוסף למספר תשלומי עמלות ששולמו לתובע באמצעות המחאות. בשונה מהליכים בהם העובד מכחיש קבלת תשלום שכר במזומן, במקרה הנוכחי אין מחלוקת על מתכונת התשלום במזומן. לפיכך, חוזר הנטל לתובע לסתור את טענת הנתבע, ולהוכיח כי הסכומים שפורטו בתלושי השכר לא שולמו במלואם.
בית הדין קבע כי התובע לא עמד בנטל השכנוע הנדרש. התובע נמנע מלספק גרסה עובדתית ברורה אודות היקף הסכומים ששולמו לו במזומן ולהציג ראיות תומכות לכך, אשר היו ברשותו. ביה"ד הסיק מהעדויות כי בין הצדדים השתכללה למעשה הסכמה בהתנהגות, שלפיה תלוש השכר מופק בגין המשרה המנהלית בלבד, כאשר בפועל מרבית הסכומים משולמים לתובע במזומן, למעט כאשר מוסכם לשלם את השכר והעמלות באמצעות המחאות.
בעניין הפרשי העמלות נקבע, כי בהעדר הודעה לעובד המפרטת את שיעור הזכאות לעמלות ותנאיה, עובר הנטל אל המעסיק להוכיח את פרטי ההסכם. על בסיס התנהגות הצדדים נפסק, כי זכאות התובע לעמלות השתנתה בהתאם להסכמות פרטניות בין הצדדים בהתייחס לכל עסקה, בשים לב לסוג העסקה, מידת המעורבות של כל אחד מהם בייזומה ובביצועה וכן בגורמים נוספים. הסכמה זו השתכללה והתחדשה בכל פעם שבה ערכו הצדדים התחשבנות ביניהם, לאחריה שולמו לתובע עמלות המכירה שסוכמו, לרוב במזומן. בעדויות הצדדים נסתרה גרסת התובע, כאילו הוסכם על זכאות גורפת לעמלות בשיעור קבוע של 50% מרווחי כל עסקה משותפת. ביה"ד ציין כי הימנעות התובע מהצגת מסמכים מהותיים המצויים ברשותו או שהיו צריכים להימצא ברשותו, דוגמת דפי חשבון המפרטים הפקדות מזומן לחשבונו, נזקפת לחובת התובע.
מאידך, מסמך "סיכום התחשבנות" שהוצג על ידי התובע, מסכם ומרכז את ההתחשבנות האחרונה שנותרה פתוחה בין הצדדים, על פי השיטה שנהגה ביניהם. בהסתמך על סיכום ההתחשבנות כאמור, זכאי התובע להפרשי עמלות שטרם שולמו לו בסך כולל של 571,980 ₪.
התביעה לתשלום גמול שעות נוספות נדחתה. הנתבע לא ערך תיעוד ומעקב אחר שעות עבודתו של התובע כמתחייב מחוק הגנת השכר, ולכן הוא נושא בנטל ההוכחה הנובע מהפרת החובות הרישומיות. עם זאת, החובות הרישומיות לא נועדו לשנות ממהות גמול השעות הנוספות המשולם כנגד עבודה בפועל. לצורך הוכחת הזכות לתשלום גמול שעות נוספות, וכתנאי להעברת הנטל למעסיק, נדרש העובד להציג גרסה עובדתית בנוגע למתכונת העסקתו בשעות נוספות ותחשיב, ולו על דרך של אומדנה, של הסכום הנתבע על יסוד גרסתו. התובע לא עמד בדרישה מקדמית זו.
חלק מתביעותיו הנוספות של התובע לתשלומים נלווים נתקבלו. מאחר שהתביעה התקבלה בחלקה, והתובע נדרש לנהל הליך משפטי ממושך לצורך קבלת זכויות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים בסכומים משמעותיים, חויב הנתבע בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪
העתק מפסה"ד הועבר ליועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, לצורך בחינת המשך טיפול על ידי גורמים רלוונטיים אחרים, על רקע התנהלות הצדדים בכל הקשור לתשלומים הלא מדווחים.
סע"ש (תל אביב-יפו) 23229-03-19 אלון דסטגר – יצחק קובו (ניתן ביום 18.10.2023), בפני כב' השופטת תמר עציון פלץ, נציג ציבור (עובדים) מר יוסף כליף.
טרם חלף המועד האחרון לערעור.